בן האדם יכול לאכול הכול. בכל רגע עומד בפניו מגוון עצום של מזונות זמינים. עכשיו עליו להחליט מה לאכול מתוך כל השפע הזה. הקואלה, למשל, בניגוד לנו, לא צריכה להתלבט. תזונתה מתבססת על עלי אקליפטוס, וכך, אם היא רואה עלה אקליפטוס היא מיד חושבת: יאמי! אבל האדם הממוצע שהולך לסופר ניצב מול שפע מבלבל של מזונות שקורצים לו מכל המעברים.
ספרו של מייקל פולאן, "דילמת השפע", שיצא לאחרונה לאור בהוצאת מודן, פותח בתיאור הדילמה היומיומית הזו: מה נאכל לארוחת הערב?
פולאן יצא לחקור את המזון שאנו אוכלים ואת ההשפעות שלו על בריאותנו ועל הסביבה. הוא מבחין בין שלושה סוגי מזון: תעשייתי מעובד, אורגני, וכזה שגודל, לוקט וניצוד עצמאית. בספר זה הוא יוצא למסע ברחבי ארצות הברית וחוקר את שלושת סוגי המזון מראשיתם, בגידול, דרך שלבי העיבוד ועד הצלחת שלנו.
החלק הראשון בספר עוסק במזון התעשייתי וזה החלק שהכי עניין אותי כי זה סוג המזון שרובנו צורכים, ובעצם אין לנו מושג מה מקורו, ממה הוא מורכב, מה עבר עליו עד שהגיע אלינו לצלחת ומה הוא עושה לנו ולבריאותנו.
הספר מרתק, קריא מאוד ומעורר מחשבה, אבל זה לא ספר טיסה קליל. צריך להתרכז כי הוא עמוס מאוד בפרטים ובעובדות. הכתיבה של מייקל פולאן מלאה בהומור, אבל לפעמים יש לו קצת נטייה לחזור על עצמו ולייגע בהסברים ובניתוחים.
ועכשיו, הנה כמה קטעים מהספר שיפתחו לכם את התיאבון.
מעורר מחשבה
מתברר שכל מבנה-העל המפואר של המבחר והמגוון שמציע הסופרמרקט האמריקאי מתבסס על יסודות ביולוגיים צרים להפליא, המורכבים מקבוצת צמחים קטנטנה הנשלטת על ידי מין אחד ויחיד: ה-Zea mays, אותו עשב טרופי ענקי שרוב האמריקאים מכירים בשם תירס. תירס הוא המזין את השוורים שהופכים לסטייקים. התירס מזין את התרנגולות, את החזירים, את תרנגולי ההודו ואת הטלאים. הביצים עשויות מתירס. החלב, הגבינה והיוגורט, שבעבר באו מחולבות שרעו בשדה ואכלו עשב, באים כיום בדרך כלל מפרות מזן הולשטיין, השוהות כל חייהן בתוך רפת בנויה כשהן כבולות למכונות ואוכלות תירס. נפנה מבט לעבר המזון המעובד ושם נמצא צורות מורכבות יותר של התירס. חטיפי עוף, למשל, הם ערימה של תירס על גבי תירס: התרנגולת שהם מכילים מורכבת כמובן מתירס, אבל כך גם רוב שאר הרכיבים של חטיפי העוף, כולל גם עמילן התירס המעובד המלכד את המרכיבים יחד, קמח התירס בבלילה העוטפת אותם ושמן התירס שבו הם מטוגנים. הרבה פחות גלויים לעין הם חומרי ההתפחה והמתחלבים,
הצבע הזהוב המושך, ואפילו חומצת הלימון, השומרת את חטיפי העוף "טריים" – כולם מופקים מתירס.
מטריד
האכלת פרות בכמות גדולה של תירס רוב חייהן היא שיטה לא ותיקה במיוחד וגם לא מעלה גדולה. יתרונה העיקרי הוא שפרות הניזונות מתירס,
מקור מרוכז של אנרגיה, משמינות במהירות, וכן בשרן מתמלא שומן ומקבל מרקם וטעם שצרכנים אמריקאים למדו לאהוב. אולם בשר שגדל על תירס הוא חד-משמעית פחות בריא לנו, כי הוא מכיל יותר שומן רווי ופחות חומצות שומן אומגה-3 בהשוואה לבשר חיות שגדלו על אכילת עשב.
הומוריסטי נוקב
בגזר שגדל באדמות העשירות של מישיגן, למשל, היו בדרך כלל יותר ויטמינים מאשר בגזר שגדל באדמות חול דלות של פלורידה. מובן מאליו שמידע זה גרם אי נחת למגדלי הגזר בפלורידה, דבר שמסביר אולי מדוע משרד החקלאות הפסיק לערוך מחקרים מסוג זה. המדיניות החקלאית של ארה"ב כיום, כמו הצהרת העצמאות, מבוססת על העיקרון שכל הגזרים נוצרו שווים, אף על פי שיש סיבות טובות להאמין שזה לא ממש נכון.
דילמת השפע, מייקל פולאן, מודן 2009. 433 עמודים. תרגום: מירה ברק.
שלושה עדכונים
1. אף בלוגר לא הרים את הכפפה ולא השתתף בתחרות החמשירים שהייתה יכולה לזכות אותו בכרטיס לגמר הישרדות.
לכן אני מכריזה בזאת על כישלון המבצע והולכת ללבוש שק ולהתבייש בפינה.
2. החלטתי לבדוק מקרוב את נושא הטוויטר. מי שרוצה לעקוב אחר חיי הדלים והלא מסעירים מוזמן.
3. החלפתי למטה מצד ימין את התמונה-בדיחה עם אנג'ל החד-פרצופי בבדיחה על ישו הדו-לחיי.
כינוי:
אנג'י
בבלוג זה
בכל הבלוגים
