החיים זה לא פיקניק

את תחילתה של שנה עברית נוספת ציינו אתמול בהרכב משפחתי מצומצם, אך כמיטב המסורת עם כמות אוכל שמספיקה לשבט שלם בפפואה גיניאה החדשה. אחרי הכל, אם אין יותר מדי אוכל זה לא חג. כשדנו, גיסתי ואני, בחלוקת העבודה זה דווקא נשמע שפוי מאוד. אני מכינה דג ועוגת תפוחים, היא מכינה סלט ופשטידה, אחותי אופה חלה. שום הגזמות. אחרי שהתחלתי בהכנות החלטתי להכין בנוסף לעוגה גם לפתן חבושים. הרי חבושים זה הכי פרי של ראש השנה. מעולם לא בישלתי חבוש מימיי ובערך מגיל עשר גם לא אכלתי חבוש, אבל זה בכל זאת נראה לי רעיון טוב. ברגע האחרון הכנתי גם קוגל אטריות מתוק. שיהיה. גיסתי, שבסך הכל הייתה צריכה להביא פשטידה וסלט, הביאה קיש קנוי, שני סלטים, פרגיות ממולאות, עוגת אגוזים וטרפלס שוקולד (גם קנויים).
זו הסיבה שבשלושה בתי אב בישראל יש עכשיו אוכל עד סוף השבוע.

שווה להתעכב קצת על עניין הדג. בתור משפחה אשכנזית מצופה מאיתנו לאכול גפילטע פיש. אלא שהטרחה שבהכנתו רבה, וגיסתי ממש שונאת את הקונספט של דג מתוק ורוטט. אם כך, הכרזתי, אכין חריימה.
נפלא, שרקה גיסתי בהתלהבות. ושיהיה חריף.
ברור, עניתי.
אבל שלא יהיה חריף, אמרה אחותי.
טוב, מלמלתי.
מה עושים? ובכן, בישלתי את החריימה בשני סירים נפרדים. 

אחותי אמרה שהגיסה לא מאמינה שאעשה דג חריף כמו שהיא ואחי אוהבים, ולכן היא מביאה איתה טבסקו ליתר ביטחון.
ככה? אמרתי. אין בעיה. Challenge accepted. אכין להם דג חריף כל כך עד שהעיניים שלהם ידממו. שפכתי לסיר שלהם פפריקה בערך עד שהרוטב קיבל מרקם של פירה, אבל הוא עדיין לא היה חריף מספיק. כנראה הפפריקה ישנה כבר ואיבדה מחריפותה. עשיתי חיפוש בארון ומצאתי פלפל קינה. שפכתי לרוטב כרבע מכל וטעמתי. זה היה חריף אש, משהו באמת מזעזע. הוספתי עוד שתי כפיות והכנסתי את הדגים. היה success. זוג אניני הטעם ציינו בהערכה שהדג אכן חריף וחיסלו את כל המנה. הטבסקו נשאר מיותם.

ולגבי החבושים: מדובר בפרי קשה עורף. במתכון כתוב בפשטות לקלף ולנקות את התוך. קל להגיד, קשה לעשות. לקח לי כשעה לנקות ארבעה חבושים. הפרי הזה קשה כמו אבן. גם הבישול שלו היה ממושך מאוד. בשלב מסוים תהיתי אם לחכות לחבוש שיתרכך זה כמו לבשל ביצה ולדקור אותה במזלג כדי לראות אם היא כבר רכה. אבל אחרי משהו כמו שני בלוני גז החבוש ניאות להתרכך ואז גיליתי שהטעם שלו מוזר ולא באמת שווה את ההשקעה. האורחים שלי, על כל פנים, לא גילו בלפתן עניין.

והנה קצת תמונות.

 איזה צבע יפה יש לרימון

החריימה המדוברת

חגים הם הלא עניין של מסורת, ואחד המאפיינים הבולטים בהם הוא המאכלים מבית אבא או בעצם מבית אמא, שהרי היא בדרך כלל זו שמבשלת. בביתנו האשכנזי מאכל אחד בישר יותר מכל דבר אחר את החגים: הגפילטע פיש.

סבתי הייתה המומחית לעניין: כמה ימים לפני ראש השנה ופסח היא הייתה קונה דגי קרפיון חיים, ממלאת את האמבטיה ומשכנת אותם בה. הדגים היו שוחים באמבטיה שמחים וחסרי דאגות כדרכם של דגים עד אשר הגיע יום הדין שלהם, וסבתי הייתה חובטת בראשם ללא רחם ומעבירה אותם לגן העדן של הדגים כדי להכין מהם גפילטע שוחה ברוטב רוטט לארוחת החג.

כשהזדקנה ונחלשה לימדה את אמי, כלתה, את רזי המתכון, ואמי שכללה אותו משנה לשנה. כעת הגיע תורי ללמוד את מכמני הקרפיון, ומכיוון שאני בספק אם אי פעם יהיו לי הכוח והסבלנות הדרושים לכשלוש שעות של חיתוך, בחישה ובישול שדורש המתכון, החלטתי לעשות מהעניין פרויקט מצולם וכך לשמר את המתכון הולך ונעלם הזה.

הגפילטע פיש הוא מתכון מושמץ ולא בלי סיבה. ראשית, צבעו אפרפר ולא מושך, מרקמו רוטט, הוא נאכל קר ומוסיפים לו סוכר, כי במטבח הפולני יש שני תבלינים בלבד: מלח וסוכר. איפה הגפילטע ואיפה החריימה החם והמהביל, הטובל ברוטב עגבניות עשיר ומעקצץ את הלשון בחריפות מתונה עד קשה. שנית, הכנתו מסובכת וארוכה להחריד. ושלישית, יש בו מן הקניבליות, שהרי לוקחים דג וממלאים אותו בו עצמו או בחבריו לבריכה. וכעת, למדריך המצולם שיסביר שלב אחרי שלב איך ומה לעשות.

מצרכים לעשר מנות (כי כשמכינים גפילטע זה תמיד לאירוח ולא לצריכה אישית או משפחתית):
3 דגי קרפיון
6 גזרים
2 ראשי סלרי
2 שורש פטרוזיליה
צרור עלי פטרוזיליה
בצל לבן קטן חי
בצל לבן קטן מטוגן
ביצה
מלח, סוכר, פלפל, אבקת מרק

 אופן ההכנה:
1. הולכים למוכר הדגים המקומי וקונים ממנו דגי קרפיון. הדגים צריכים להיות ארוכים ולא עבים מדי, כדי שיספיקו לפרוסות – מנות – רבות יותר. מבקשים מהמוכר לפרוס את הדג לפרוסות בלי לפתוח לו את הבטן כדי שיתקבלו פרוסות עגולות וסגורות שאפשר למלא. זה מה שמקבלים מהמוכר. 

 2. בבית עושים סלקציה לפרוסות הדגים. פרוסות מאמצע הדג, עם צלעות ארוכות, חלל גדול וקצה קצר שמים בכלי אחד.
הנה דוגמה לפרוסות יפה של דג.

אמנם יום השואה כבר מאחורינו, אבל לזכור צריך כל השנה, נכון? יצא שדווקא שבוע אחרי יום השואה נתקלתי בפוסט של עדה והיא הזכירה בו את האתר של יד ושם שאפשר לחפש בו קרובים שנספו. נכנסתי, גלשתי והתפעלתי. האתר מאוד רציני, מכובד, מקיף ונוח לשימוש. רציתי לחפש את המשפחה של סבתא שלי, אבל שכחתי את שם נעוריה. כתבתי להורים שלי והפניתי אותם לאתר. הם כמובן הסתבכו עם החיפוש, אבל נתנו לי את שם המשפחה ועיר המגורים של סבתי מצד אבי ושל סבי מצד אמי.

תוך שניות איתרתי את המסמכים הרלוונטיים, והם שאבו אותי למסע בתולדות משפחתי. ידעתי שלסבתא שלי היו עוד 7 אחים ואחיות ושאחרי המלחמה נשארו היא ועוד שלוש אחיות. אבל לא ידעתי שהיה לה אח בן 13 שנספה. ולא ידעתי שהיתה לה אחות בת 28, שכנראה התחתנה וילדה תוך כדי המלחמה. מצאתי מסמך שמדווח על מות אותה אחות ועל מות בתה: תינוקת בת שלושה חודשים שלא יודעים אפילו מה שמה. לא יכולתי שלא לחשוב בני כמה כולם היו יכולים להיות היום. לחלק מהטפסים מוצמדות תמונות, וזה עושה את הכול נורא מוחשי ונורא עצוב. גם לי יכלה להיות משפחה גדולה.

אפשר להסתכל על הטכנולוגיה בראי השנים בשני אופנים: הראשון הוא התרפקות על העבר הפשוט יותר, לפני שלכל ילד היה טלפון נייד, מחשב אישי וקונסולת משחקים, כשהמשפחה סעדה יחד בערבים ואז בילתה במשחק שבץ-נא משותף. השני הוא לראות בחיים נטולי מחשב סוג של ימי ביניים מבעיתים ולמשש בהקלה את הצג החלק של האיי-פון. השבוע שודרה בערוץ 8 סדרה בת 3 פרקים של ה-BBC  ושמה "חלומות אלקטרוניים", שבחנה את השפעת הטכנולוגיה על חיי המשפחה. זוג הורים וארבעה ילדים השתתפו בניסוי שנמשך חודש שכל כולו מסע בזמן. בני המשפחה חזרו ל-1970. ביתם שופץ כך שידמה בית טיפוסי בשנות השבעים, הם קיבלו בגדים ברוח התקופה וכל מוצרי האלקטרוניקה נלקחו מהם. כעת עליהם לנהל את חייהם כאילו שהם ב-1970. בכל יום הם מתקדמים בשנה אחת ובכל ערב הם מקבלים מהצוות הטכני מכשיר חדש, פרי הפיתוח הטכנולוגי של אותה שנה בערך. בשנה האחרונה בעשור הם עורכים מסיבה לחבריהם, מגישים מזון תקופתי אופייני ומשעשעים אותם באמצעי בידורי שמאפיין את אותו עשור. הפרק הראשון מציג את חייהם בשנות ה-70, השני מראה אותם בשנות ה-80 והשלישי בשנות ה-90. איך הם יסתדרו? מי ייהנה מהחיים בלא טכנולוגיה ומי רק יחכה לחזור להווה?

שנות השבעים
המשפחה נכנסת לחיים החדשים. בחניה מחכה רכב פורד קורטינה, עם גיר ידני כמובן. הרכב לא מצויד במראות צד ובחגורות בטיחות. ממש מלכודת מוות. כשהם נכנסים לבית הם מגלים שהוא הוקטן, והצבע השולט הוא חום. המטבח מוקטן בשליש כדי לדמות את מטבחי העבר, הסלון מוקטן, ואין כבר שני חדרי אמבטיה. כולם חולקים באחד. לילדים אין כבר חדר פרטי. שתי הבנות חולקות חדר וישנות במיטת קומתיים. כל הקירות מכוסים בטפטים. חומים כמובן. יש טלוויזיה שחור-לבן עם שני ערוצים בלבד. לבני הבית מותר לצפות בה רק בשעות שהתקיימו בהן שידורים בשנות ה-70, כלומר בלי שידורים בבוקר, וסיום צפייה בסביבות חצות. אבל זה לא נורא כי ממילא אין מה לראות. הפקת התוכנית השיגה מהארכיון את התוכניות מאותם ימים, וכך יכולים בני הבית ליהנות ממשדרי חדשות אקטואליים, לשנות השבעים כמובן, ולהיזכר בימים העליזים של מרגרט תאצ'ר. מתברר שבאנגליה של שנות השבעים היו הרבה שביתות כורים. הפחם שהם כרו היה נחוץ לייצור חשמל ובגלל השביתות נוצר מחסור בחשמל. הפסקות חשמל של ערב שלם היו דבר רגיל, וגם המשפחה שלנו זוכה בערב שכזה, ומבלה אותו לאור עששיות.

אחרי שהילדים גומרים להיות מוקסמים מהטפטים החומים וממכשירים עתיקים כמו פטפון הם מגלים שבעצם די משעמם להם. הילדים של היום מבלים שעות רבות בחדרם במשחק במחשב, שיחות טלפון וצפייה בטלוויזיה הפרטית, אך לילדי שנות השבעים לא היה מה לעשות בחדר מלבד לישון. כך קורה שכל המשפחה מבלה יחד בסלון בצפייה משועממת בתוכניות התקופה ובמשחקי שולחן. ומאחר שדי משעמם בבית, הילדים יוצאים יותר החוצה, רוכבים על אופניים וכדומה. מי שמאושרת מהמצב היא האמא. אמנם בהיעדר מדיח ומקפיא רוב שעות הפנאי שלה מוקדשות להדחת כלים, קניית מזון טרי ובישולו, אבל היא נהנית מאוד מארוחות הערב המשפחתיות ומכך שכל המשפחה יחד ולא כל ילד בעיסוקיו. אחרי עשרה ימים בשנות השבעים בני המשפחה עורכים מסיבת סיום עשור. האטרקציה: ערב שקופיות! במשך השבוע החולף הם צילמו את עצמם במצלמה שקיבלו, התמונות עובדו לשקופיות ועכשיו יכולים כל חבריהם ליהנות.

שנות השמונים
הבית שוב מעוצב מחדש. הטפטים החומים נעלמים ובמקומם יש טפטים פרחוניים. במקום ספה חומה יש ספה פרחונית, ועל הקירות אפשר למצוא תמונות של פרחים והרבה וילונות. בשנות השמונים היו הרבה חידושים טכנולוגיים: טלוויזיה צבעונית, מערכת סטריאו, נגני קלטות שגם מקליטים, ווקמן, מכשיר וידיאו, משחקים אלקטרוניים אישיים, סינתיסייזר, מצלמת וידיאו והמחשב האישי הראשון. בני המשפחה הולכים לחנות לבחור להם מחשב. המחשבים באותם ימים היו מגושמים וכבדים, יקרים (מציגים להם מחשב שעולה 900 לירות שטרלינג, בערך 5000 שקל, ויש לו K32 זיכרון!) בעלי ביצועים מוגבלים ודרשו ידע בשפת התכנות בייסיק. הצגים היו יקרים אפילו יותר מהמחשב עצמו ולכן המחשבים חוברו למסך הטלוויזיה. בכל פעם היה צריך לחבר את הכבלים ולנתקם שוב. בני המשפחה מגלים שכל המכשירים החדשים שהם מקבלים גדולים, מסורבלים, קשים לתפעול ומתקלקלים תדיר. גם אחרי שהם סוף סוף מצליחים להפעיל משחק מחשב הם מגלים שזה משחק פשוט בגרפיקה בסיסית וצלילים צורמים. הילדים מסכמים ואומרים ששנות ה-80 הן התחלה מעודדת לעבר משחקי שנות האלפיים, והאמא מבואסת. היא מוכנה לוותר על המקפיא שחוסך לה את הקניות היומיות ובלבד שהילדים יחזרו לשהות בסלון שכן עכשיו, כשיש להם משחקים אישיים, הם לוקחים אותם לחדר וכל אחד נסגר בבועה משלו. ביום האחרון של שנות השמונים ערכה המשפחה מסיבת סיום עשור. הוגש לאורחים פונדו והם צפו בקליפ שהילדים צילמו בו את עצמם במצלמת הוידיאו.

שנות התשעים
שנות התשעים התאפיינו בפיצוץ של מכשירים אלקטרוניים מהמזרח הרחוק. אם בשני העשורים הקודמים המשפחה קיבלה מכשיר חדש בכל ערב, עכשיו דומה שכל היום הוא משלוח אחד בלתי פוסק: טלפון אלחוטי, מכשיר פקס, טלוויזיות, גיימבוי, טטריס, איתורית, מצלמה דיגיטלית (עם אפשרות לצלם שמונה תמונות), צלחת לוויין, טלפון סלולרי בגודל של לבנה, פלייסטיישן-1, מחשב חדיש ומתקדם עם חלונות 95 (לא עוד הקשת פקודות בדוס), ולקראת סוף העשור אפילו אינטרנט. עם מודם מצרצר, גלישה איטית ואתרים שאף אחד מהם אינו עולה בדפדפן שמותקן בחלונות 95. הילדים שמחים על כל השפע האלקטרוני שממלא את חדריהם, האם מסתובבת בפרצוף חמוץ ומבכה את הניתוק של בני המשפחה אלה מאלה, ואפילו האב מציין: "היימיש (בנם האימו בן ה-13) לא ידבר איתנו יותר כי לא יהיה לו צורך בכך. אלא אם כן יהיה רעב". זה כמובן לא מפריע לאב להשתלט על עמדת הפלייסטיישן, להזמין חברים למשחק כדורגל (פיפ"א?) לאסור על בנו להשתתף ולסלק אותו מהסלון כי זה "חדר של מבוגרים". את סוף העשור וסוף הניסוי חוגגת המשפחה במסיבה מושקעת לרגל תום המילניום (עם בונוס: הם לא חוששים מבאג אלפיים). האטרקציה הפעם: מכונת קריוקי.

לסיכום
התוכנית מושקעת ומוקפדת ביותר בכל ההיבטים. אפילו את הלוגו של שם התוכנית ואת הצג שמראה לבני הבית באיזו שנה הם נמצאים התאימו לעשור הרלוונטי. הסקירה ההיסטורית-טכנולוגית מעניינת וההבחנות הסוציולוגיות מרתקות (למשל, בשנות ה-80 הטכנולוגיה הייתה דבר שיש להתגאות בו, והמכשירים הוצגו לראווה בסלון כסמל סטטוס. בשנות ה-90 היה היצע גדול מהמזרח הרחוק והמחירים צנחו, כך שהמכשירים היו זמינים לכל, לא שימשו סיבה לגאווה והוכנסו לארונות). התוכנית תעורר השתאות מסוימת אצל ילידי שנות ה-90 וה-2000 ונוסטלגיה אצל המבוגרים יותר. כשראיתי את משחקי האטארי, הסיימון, הקובייה ההונגרית והפקודות המוכרות בבייסיק, בחיי שנהייתה לי צביטה של געגוע בלב.