החיים זה לא פיקניק

בלי לשים לב עבר לו שבוע (ויומיים) ללא עדכונים, ואם קיטי לא הייתה דורשת את כספה בחזרה סביר להניח שגם את הפוסט הזה לא הייתי כותבת. הוותיקים כאן בטח מכירים את הרפיון הזה, את חוסר הדחיפות לכתוב, את חוסר החשק לחפש במאורעות השגרה משהו ראוי לציון ולתרגם אותו למשפטים מנוסחים היטב.

אז מה היה השבוע? הרבה עבודה, לשם שינוי. כבר חודשים שלא קיבלתי עבודות פרילאנס והנה נפרץ איזה סכר ושמחתי מאוד על השיטפון הזה. היו גם הרבה שיעורים בגרפיקה. כל כך הרבה עד שחרגתי ממנהגי ועשיתי רק כחצי מהמטלות. ממילא אין ציונים על שיעורי הבית. הם משמשים לתרגול ואני מרגישה כבר די מתורגלת. הרכבת שבתה לרגל עבודות במסילה. אולי ראיתם כתבה על זה בחדשות. ראיינו הרבה ישראלים זועמים שהופתעו לגלות שאין להם רכבת. מעניין. אני ידעתי על זה בערך חודש מראש בגלל הפרסומים שנתלו תחת כל עץ רענן. איך אפשר להיות נוסע קבוע ולא לשים לב? ביום שני אגיע לתל אביב אחרי כמעט שלושה שבועות שלא הייתי בה. האם תיראה לי פתאום מושכת יותר? אני בספק.

בטלוויזיה "יומני הערפד" המפתיעה סיימה עונה בפרק מצוין והשאירה אותי בציפייה לעונה שנייה. התואר מפתיעה, אגב, לא מתייחס לאופי הסדרה אלא ליחס שלי אליה. מלכתחילה היו ציפיותיי נמוכות. שוב תלמידת תיכון, שוב ערפד מיוסר שהיא מתאהבת בו, שוב ערפד רע ושובב שהרבה יותר מעניין וחתיך מהערפד הטוב והמשעמם. אבל מה שהתחיל כאופרת סבון משעממת לנוער שלא הייתי טורחת לראות אלמלא הנוכחות הערפדית תפס כיוון מעניין יותר לקראת אמצע העונה ומשם רק הלך והשתפר. חיי התיכון תפסו קיבלו מקום ועולמם של הערפדים זכה ליותר חשיבות. היו גם תפניות עלילתיות לא רעות ובגדים תקופתיים, שזה תמיד טוב.

"האח הגדול" עדיין מדשדשת. התמה של העונה טרם התגבשה ויש שם פשוט יותר מדי אנשים. צריך לחכות בסבלנות לעוד איזה שש-שבע הדחות כדי לזקק את התמהיל האנושי לכדי משהו שיהיה מעניין לראות. מה שכן, בהיעדר פוסטים חדשים וכניסות של מנויים כל הכניסות לבלוג בימים האחרונים הן מגוגל, והרבה אנשים מחפשים מידע על פרידה מהאח הגדול ומגיעים אליי. בהתחלה לא הבנתי איך זה ייתכן, שהרי טרם כתבתי מילה על המשתתפים העונה, ואז התחוור לי שהם מגיעים לפוסט שכתבתי בסוף העונה הראשונה. הם מחפשים חומר על פְרִידה ומגיעים לפְרֵידה. פְּרֵידה מהאח הגדול. היות שמצב הכניסות שלי בקאנטים ולמומלצים אני מבינה שכבר לעולם לא אגיע, אני שוקלת לכתוב פוסט על מתכונים מדג פרידה. זה בטוח יביא לי איזה שלוש כניסות ליום...

"ארץ נהדרת" פתחה אתמול עונה. היה נחמד דווקא, עם נגיעות אקטואליות, וניכר הניסיון לרענן. אני לא בטוחה שאני אוהבת את הפורמט שבו קיציס לא רק מקריין אלא שוטח את משנתו. זה לא מתאים לדמות הקריין שלו, אבל לפחות מנסים שם דברים חדשים. הפאנל בהתחלה נעלם. מעניין אם ויתרו עליו או שבתוכניות הבאות הוא יחזור. טל פרידמן הבריק כמתנחלת מטורללת וכאלכס מ"היפה והחנון", אבל פיניש כג'קו היה מיותר. ג'קו כל כך עילג ודל ואין לו שום דבר מעניין לומר כאדם. כדמות לחיקוי נלקחו ממנו כמה המילים שהוא נתפס אומר ואז חזרו עליהן שוב ושוב. זה לא מצחיק, נטול אמירה ולא מעניין. גם הדמות של עמוס עוז הייתה מבזה. לסופר המוכשר הזה מגיע יותר מאשר שיצחקו על כך שהוא לא מצליח לקבל פרס נובל לספרות, ואני בטוחה שהוא יודע להביע את עצמו טוב יותר מאשר לומר את שמו שוב ושוב כמו רובוט אהבל. החיקוי שלו היה מביך ומיותר. מה נטפלו אליו? חסרים עצים יותר גבוהים לנבוח עליהם? אבל גולת הכותרת מבחינתי הייתה הגברים של שדרות רוטשילד, חיקוי לתוכנית המופתית "הגברים של שדרות מדיסון" או "מאד מן" בשפת הערלים. עלמה זק הייתה פשוט מוש-ל-מת בתפקיד ג'ואן. אף שהטקסטים זקוקים לשיפור (ההברקות של הקריאייטיב בסוף הן הכיוון), אני מקווה שלא מדובר בפינה חד-פעמית.

הדבר האחרון שהיה השבוע הוא יום המרק. מאוד רציתי לקחת חלק ביוזמה וללכת לאכול מרק. אלא שלא בתל אביב אני גרה, ובמקום מגוריי היה מספר המסעדות המשתתפות זעום. עיון בתפריט שלהן העלה שמרק הוא לא ההתמחות שלהן, וכנראה השתתפותן נועדה להביא להן קליינטים שיקנו את שאר המאכלים היקרים שבתפריט. אז ויתרתי, ובמקום הכנתי מרק בצל על פי מתכון שמצאתי בקישורים של יום המרק. חברים, יצא לי כל כך מעולה! הייתי מאוד סבלנית עם הבצל ולא מיהרתי להוסיף את הנוזלים. חיכיתי עד שגבי כאב מרוב ערבוב והגעתי לגוון החום המדויק שצריך להיות. גם בנוזלים לא חיפפתי. לא שמתי מים ואבקת מרק תעשייתית אלא השקעתי והכנתי יום קודם מרק עוף. התוספות של היין הלבן ויין הפורט שקניתי במיוחד רק הביאו את המרק לכדי שלמות. רציתי לחלוק את המרק עם הסובבים אותי, אבל אחותי אמרה שהיא לא אוהבת מרק בצל, אחי אפילו לא ענה לי לטלפון, חברה שלי אמרה שלא יוצא לה לבוא, וכך רק דוד שלי זכה ליהנות מהמרק המושלם הזה. ולכם שמרתי תמונה...

קראתי שיש כוונה להפיק סרט שיציג את המשך עוללות הקוטלת החביבה עליי (באפי, אם אתם כאן פעם ראשונה), ואז ראיתי שחוץ מהשם לא יהיה שום קשר בין הסדרה לסרט. ג'וס לא יהיה שותף, השחקנים הראשיים ייעדרו ועלילת הסרט לא תהיה קשורה לעלילת הסדרה. נפלא. מעניין אם ערפדים כן יהיו או שבמקום זה הגיבורה תקטול (סליחה, תצוד) מקקים ותתאהב בקיי-300. אבל עכשיו אני לא צריכה שום סרט חיקוי באפי כי יש לי את "חצויה". או ככה לפחות חשבתי.

מה?
תחייתו המחודשת של ז'אנר הערפדים לא נעלמה מעיני האנשים בהוט והם החליטו ליצור סדרת ערפדים עברית לבני הנוער - חצויה. על הנייר זה נשמע מבטיח. נערה שקטה בת 15 ושמה אלה מגלה שהיא חצויה: חצי ערפד וחצי אדם, ושהיא ורק היא יכולה להציל את העולם הנתון במאבק עתיק יומין בין בני האדם לערפדים. אלה מגלה את ייעודה בעזרת ליאו, תלמיד חדש בבית הספר, שהוא בעצם ערפד חציך ומאמם בן 600 שנשלח לסייע לה במשימתה.

מי?
ההפקה היא של דורי מדיה דרסט שמתמחה בטלנובלות. הבמאי הוא שי קפון, שביים בין השאר את הטלנובלות "האלופה" ו"בובות". במאית נוספת היא סיגל אבין, שכתבה את הטלנובלות "לחיי האהבה", "משחק החיים" ו"מיכאלה". התסריטאים הם אילן רוזנפלד מ"הפיג'מות"  ושירה אלון, שהיתה בצוות התסריטאים של "אולי הפעם", "אגדת דשא", "ראש גדול"  ו"אהבה מעבר לפינה" ומעידה על עצמה בריאיון ברייטינג (גיליון 519)  שלמדה כל מה שהיא יודעת מגל פרידמן (לא הגולש), קיסר הטלנובלות. השחקנים הם לא בדיוק מהשורה הראשונה, אבל צעירים מספיק כדי לשמש אטרקציה בפסטיגל הבא: יון תומרקין (ליאו) ששיחק ב"האי" וב"חשופים", ידידיה ויטל (עומר) בן ה-25 ששוב מגלם תלמיד תיכון, כמו פעם, ב"השמינייה", עמית פרקש (אלה) שזה אאל"ט תפקידה הראשון, אנה זאיקין (ניקי, על תקן בטי המכוערת: השנים הראשונות) שזה אאל"ט תפקידה השני, אליענה בקייר ועוד. המבוגרים האחראים כוללים את אלכס אנסקי, יוסוף אבו ורדה, שמיל בן ארי ומאיר סוויסה – לטעמי השחקן הטוב ביותר בקאסט. נפקד ללא הצדקה מהסט: דודו טופז, בעל רזומה מצולם, מתועד וזכור של נעיצת שיניים. בתפקידים עסיסיים, כמובן.

כמה?
וכך, סקרנית לראות איך עושה ערפד, ישבתי וצפיתי בפרקי השבוע ברצף,  משימה לא תובענית במיוחד שכן כל פרק נמשך נטו רק 19 דקות. עושה רושם שמישהו עשה שיעורי בית והכין רשימה של דברים שחייבים להיות בסדרת ערפדים אפלולית: נעימת פתיחה מכושפת? יש. דיבורים מסתוריים בלטינית? יש. גלימות ארוכות? אכן. נרות דולקים? בהחלט. ספרים עתיקים פזורים? כמובן! מועצה חשאית? יש ויש. חזיונות חידתיים? ברור. יופי.
גמרנו עם רשימת היש. עכשיו בואו נראה מה אין.

איך?
אין כל כך עלילה. עוד פרק עובר ועוד אחד וכלום לא קורה פה. הכול שקט. זו לא סדרת מד"ב, זו לא סדרת ערפדים, זו בטח ובטח לא סדרה נושכת. מדובר בסך הכול בטלנובלה לנוער, עם דיאלוגים קלאסיים של טלנובלה, שבמקרה לחלק מהדמויות בה יש ניבים. זה מה שמקבלים כשכל המעורבים בהפקה באים מעולם הטלנובלות. אין יותר מדי הומור, וחבל, כי פאתוס דווקא יש בשפע. המנהל נפוח, חברי המועצה מלאים בעצמם וגם הנביא עצמו גדוש פאתוס. המשבצת של המגניב שייכת כנראה לליאו, אבל כרגע הוא בעיקר שחצן. אולי בהמשך הוא יצדיק את מעיל הגשם השחור בסגנון ספייק שהוא לובש ויהיה מגניב כמוהו.   עוד דבר שלוקה בחסר הוא האפקטים המיוחדים. כולם מדברים על האפקטים המושקעים והמתוקצבים של "חצויה", אבל בעיניי, שהורגלו לסטנדרטים חו"ליים, זה עדיין גרוע. הכוריאוגרפיה של סצנת המכות היתה עלובה אפילו יותר מהקרבות בעונה הראשונה של באפי, והניסיון לתת גוון על-טבעי בעזרת אפקטים של טשטוש ומהירות כפולה לתנועה של הערפדים נראה כמו משהו מלפני עשור. הבעיה הכי קשה היא בתחום המשחק והדיאלוגים. הטקסט נשמע מאולץ והמשחק וההעמדה מכאיבים לי בעין. יש רגעים שזה נראה כמו הצגה סיום של בוגרי כיתה ט'.
בולט לטובה: ידידיה ויטל.

איפה?
יש שני לוקיישנים: היכל הערפדים ובית הספר. המעבר מאחד לשני מהיר מאוד, ולא מסבירים מה המרחק בין שני המקומות ואיפה שוכנים הערפדים: האם בבניין משרדים שכור? האם בשמים? מתחת לאדמה? היכל הערפדים נראה מוזנח ומתפורר, לא ראיתי ארונות קבורה בשום מקום וגם לא נראה שהערפדים מנהלים חיי לילה משום סוג שהוא. לעומת זאת הם פעילים להפליא ביום ואור השמש לא מטריד אותם כלל (מה שאי אפשר לומר על גרגרי אורז, שהם חייבים לספור כשהם נתקלים בהם. מאיפה גירדו את זה?) בית הספר נראה כלקוח מעלון פרסומי. התלמידים מסורקים למשעי, לובשים חליפות ועניבות והתלמידות נראות כמו ניצבות בקליפ של בריטני ספירס. במובן מסוים בית הספר מסתורי יותר מהיכל הערפדים. בחדר המנהל תלויים על הקיר אותות וסמלים שטיבם עדיין לא ידוע, ובית הספר עצמו מעורר בי תהיות רבות: למה כשהמנהל קורא לכל התלמידים לאולם הספורט יושבים שם בקושי 20 חבר'ה? למה המסדרונות כל כך שוממים תמיד? למה כשהתלמידים יוצאים מהכיתה להפסקה הם הולכים בטור עורפי מסודר?

לאן?
הוט מתייחסים ברצינות לבייבי החדש והשקיעו באתר יפה ומפורט. הדבר הכי חביב שמצאתי שם הוא השאלון (הדי שקוף): האם אתה ערפד, אדם,
או אולי חצוי? נסו ותגלו. הדבר הכי ביזארי שמצאתי הוא התחרות "יפה לך ניבים" שבה גולשים מוזמנים להעלות תמונות שלהם עם ניבים.

השבוע סיימתי לצפות ב-12 פרקי העונה הראשונה של "דם אמיתי", סדרת הערפדים המדוברת של אלן בול. את הצפייה שלי בסדרה אפשר לחלק לשניים: עד פרק 6 ומפרק 6. אחרי הפרק הראשון סברתי שמדובר בסדרה שהערפדים משמשים לה רק תפאורה ותירוץ כדי לשלב כמה שיותר סצנות סקס פורנוגרפיות, קללות, ודיאלוגים במבטא דרומי כבד. עד פרק 6 דשדשתי לי בעצלתיים וראיתי פרק בשבוע. את ששת הפרקים האחרונים ראיתי ביומיים.
אני חושבת שהמכשול העיקרי שעמד בדרכי והפריע לי להתחבר לסדרה הוא שציפיתי לראות את הערפדים של סאנידייל ואת חוקי היקום של "באפי", אבל "דם" אינה "באפי" ואינה קרובה לה ברוחה. ברגע שהפנמתי את זה יכולתי ליהנות, אבל זה לקח לי זמן, וממש לא באשמתי, כמו שתראו מיד.
גיבורת "דם" היא סוקי סטקהאוס, בחורה נמוכה, רזה ובלונדינית מחומצנת בעלת כוח על טבעי: יכולת לשמוע מחשבות. העזר כנגדה הוא ביל קומפטון, ערפד כבן 150, חיוור פנים, כהה שיער, בעל מבט מיוסר שמאובזר בשתי הבעות פנים. תוך חצי פרק בערך השניים מתאהבים ומחליפים נוזלים מהסוג האדמדם. עכשיו ברצינות, מישהו יכול להאשים אותי על שחשבתי שהגעתי לסאנידייל?

העיירה הציורית
כאמור, אין יותר מדי דמיון בין בון טמפ לסאנידייל ובין "דם" ל"באפי", שבול טען בריאיון שכלל לא צפה בה. ראשית, בסאנידייל מכחישים ומדחיקים את דבר קיומם של ערפדים, אנשי זאב, שדים ושאר ירקות. לכאורה זו עיירה שלווה ושטופת שמש ששום דבר מוזר לא קורה בה לעולם לאף אחד. בפועל, העיירה יושבת על פי השאול ודברים על-טבעיים לא מפסיקים להתרחש בה.
בבון טמפ, לעומת זאת, הכול באמת רגיל למדי ונטול כמעט לחלוטין אירועים על-טבעיים. סוקי היא, כאמור, קוראת מחשבות, וחוץ מזה יש בעיירה ערפדים. יום אחד קיבלו הערפדים החלטה, יצאו מהארון, תפסו מצלמה ומיקרופון ואמרו: הננו כאן! מאותו רגע הם חלק מהמציאות. אפשר להיתקל בהם במכולת או בפאב, אפשר לפחד מהם או להימשך אליהם, אבל דבר קיומם הוא עובדה מוגמרת וחלק מהמציאות. הם לא נתפסים כיצורי פנטזיה אלא כעוד קבוצה באוכלוסייה.

למה לי פוליטיקה עכשיו?
הסיבה ליציאתם של הערפדים מחושך לאור היא פיתוח (יפני, כמו כל הדברים הטובים) של דם סינתטי (להשיג בטעמים A, B, AB ו-O) שגומל אותם מהתלות בצוואריהם של בני האדם ומהצורך לנשנש אותם. בהינתן מקור תזונה חלופי הערפדים כבר לא מסוכנים לציבור ואינם צריכים להתחבא. להפך, כעת הם רואים בעצמם מיעוט בקרב האומה האמריקאית ודורשים שוויון זכויות. למשל, את הזכות להחזיק רכוש ולהינשא. כך הופכת שאלת הערפדים מעל-טבעית לפוליטית. משעשע לראות את הדיונים בתוכניות הבוקר (הכומר שמתווכח עם הערפדה אבל לא מדבר אליה ישירות כי אמונתו שוללת את קיומה) ומעלה חיוך לשמוע את המונח הפוליטיקלי קורקט "ערפד-אמריקאי".

אחדים מחבריי הטובים ביותר הם ערפדים
הבדל נוסף הוא בדמות הערפד. בבאפי החלוקה די ברורה. בגדול, כל הערפדים רעים כי הם שדים בלי נשמה וכל בני האדם טובים, תמימים וזקוקים להגנת הקוטלת. אם כבר יש ערפד טוב, מדובר בתופעה שדורשת הסבר: או שצוענים קיללו אותו והחזירו לו את הנשמה או שיחידת קומנדו דחפה לו שבב משבית-תוקפנות לראש.
ב"דם" שום דבר לא חד משמעי. יש ערפדים מסוכנים וצמאי דם וכאלה שלא. יש אנשים טובים ורעים, כאלה שמקבלים את הערפדים וכאלה שמתנכלים להם, ויש בחורות שברגע שהן שוכבות עם ערפד כבר לא רוצות יותר אף אחד. לערפדים יש בר משלהם וסקס עם ערפדים הוא פעילות מקובלת בקרב מי שמכונות כגנאי "אוהבות ניבים". בנוסף, כשאומרים על בחורה שהיא מוכרת את גופה, בבון טמפ זה יכול להיות לגמרי פשוטו כמשמעו. ערפדים שלא אוהבים את הטעם של התחליף הסינתטי מוכנים לשלם אלף דולר למי שיסכים להזין אותם. ויש גם אינטרסים מהצד השני. תחשבו למשל שאתם צריכים לכתוב עבודה על מלחמת האזרחים. איזה מגניב זה חבר ערפד שחי בתקופה ההיא ויכול לספק לכם תובנות מכלי ראשון על התקופה?

סקס, סמים ועוד סמים
נועז ככל שיהיה הסקס ב"באפי", ועם כל הכבוד למטפורת הקסמים-סמים של וילו, "דם אמיתי"  משודרת ב-HBO וככזו מרשה לעצמה להציג המון סצנות סקס גדושות התנשפויות על גבול הפורנו ממש. גם בגזרת הסמים שמח במיוחד בבון טמפ. אפשר להסתפק בסמים המוכרים, אבל מביני דבר ימצאו את הדרך אל לפאייט המהמם וישיגו ממנו דם ערפדים. ב"דם אמיתי" הערפדים חומדים את דמם של בני האדם, אבל בני האדם לא פראיירים. הם גילו שדם הערפד הוא סם חזק שמספק טריפים עזים במיוחד. אלה וגם אלה ירחיקו לכת כדי להשיג את מבוקשם.

מבנה הפרק
מבנה הפרק ב"באפי" הוא כזה שעניין נקודתי כלשהו נפתר בסוף הפרק ובנוסף יש עלילה עונתית רחבה יותר שסופה באפוקליפסה זו או אחרת. ב"דם" יש עלילה עונתית שעניינה השאלה מי רוצח את נשות בון טמפ, אבל פרקים שלמים עוברים בלי שום התייחסות לכך. חוץ מזה יש עלילות קטנות יותר שמערבות את דמויות המשנה, ובדרך כלל האירוע המשמעותי בפרק יקרה בדיוק כשהוא מסתיים. זה די מעצבן וגרם לכך שאת ששת הפרקים האחרונים ראיתי בזה אחר זה כג'אנקית.

הומור
יתרונה הגדול של באפי בהומור ובשנינות ששזורים לאורך כל פרקיה. "דם אמיתי" נטולת הומור כגווייה שכל הדם נמצץ ממנה. דמויותיה מרבות יותר לריב ולהתכתש במבטא דרומי מאשר להתלוצץ. אני איתרתי שתי סצנות הומוריסטיות בלבד. האחת מופיעה בפרק 11 ומפאת הדיבר "לא תספיילר" לא אומר עליה כלום מלבד שהיא כוללת היפוך מפתיע והומור שמזכירים לי יותר את הממזריות של ג'וס וידון מאשר את הכבדות של אלן בול. השנייה היא הדיאלוג הזה מפרק 2 בין סוקי לביל, שעל הנייר מצחיק יותר מאשר על המסך.

אתה יכול להפוך לעטלף?
לא. יש כאלו שיכולים לשנות צורה, אבל אני לא אחד מהם.
אתה יכול לרחף באוויר?
לא.
להפוך לבלתי נראה?
מצטער.
ובכן, ביל, אתה לא נראה לי ערפד מוצלח במיוחד.

מיתוסים
ספרות הערפדים, הסרטים וסדרות הטלוויזיה ביססו כמה מיתוסים שכולם יודעים על ערפדים. ידוע שערפדים לא משתקפים במראה ולא יכולים להצטלם, שום מבריח אותם בצרחות, אור שמש מעלה אותם בלהבות וכדי להרוג אותם יש לשפוך עליהם מים קדושים, לנעוץ בלבם יתד עץ או להתיז את ראשם.
הגל החדש של סדרות הערפדים נהנה לנפץ מיתוסים.  מיק סנט ג'ון, הערפד מ"שעות אפלות", מקדיש את הדקות הראשונות בסדרה כדי לסתור כמעט את כל מה שידענו על ערפדים.  גם אלן בול עושה את זה. ביקום של בון טמפ לערפדים אין בעיה עם שום, אור השמש אמנם לא טוב להם, אבל לא הורג אותם מיד ובטח לא מעלה אותם באש. והם משתקפים במראה. הם עצמם הקפידו לתחזק את המיתוס שלפיו הם לא משתקפים כדי שיוכלו להכחיש את ערפדיותם במקרה הצורך (הנה, רואה? אני משתקף במראה. זה סימן שאני לא ערפד. עכשיו את מוכנה סוף סוף להוריד את הצעיף ולתת לי לראות את נקודת החן החשודה על הצוואר שלך? יאמי!)

 לסיכום
כמו לאחר הצפייה בפרק הראשון, גם עכשיו אני מתקשה לנסח חוות דעת ברורה.
מצד אחד, מדובר בסדרה מושקעת שבבסיסה רעיון מקורי ומעניין. מצד שני, היא לא גדולה מהחיים, לא מגדירה מחדש את הז'אנר, לא מספקת תובנות חדשות ולא מייצרת אמירות חברתיות נוקבות. מצד שלישי, זאת בסך הכול סדרת טלוויזיה. לא צריך לצפות מכל יוצר להמציא מחדש את הגלגל. בסך הכול באנו ליהנות, לתת למוח להתאוורר אחרי יום עבודה ולשכוח קצת מקדחת הביבי-ציפי. ככזו, "דם אמיתי" בהחלט תזרים למסך שלכם דם חדש.
לסיום אזכיר את קמפיין יחסי הציבור של יס שבמסגרתו מושק בימים אלה המשקה הפיקטיבי "דם אמיתי"  בסניפי טיב טעם, במכונות אוטומטיות ובברים נבחרים. לא הצלחתי להבין אם בבר מקבלים משהו או שהברמן צוחק עליך שאתה גיק טיפש שנפל בפח שטמנו יס. הנה הפרטים:

באיחור אופנתי של עשר שנים ראיתי סוף סוף את הסדרה "באפי קוטלת הערפדים".

אחותי היא באפיטיסטית נלהבת ובמשך שנים ניסתה להמיר גם אותי.

בהתחלה לא התעניינתי. יש סדרות טובות רבות. למה לטרוח לראות דווקא את זאת?

אחר כך דווקא רציתי לראות, אבל הפסיקו לשדר אותה.

היתה איזו שמועה שבערוץ ביפ יתחילו בקרוב לשדר את כל הסדרה שוב מהתחלה, ברגש, אז חיכיתי.

אחרי כחמש שנים ירד לי האסימון והבנתי שזה כנראה לא הולך לקרות.

אחותי הציעה לי את כל הפרקים על די-וי-די, אבל אני לא אוהבת לראות טלוויזיה במחשב.

הכיסא לא נוח, המסך קטן ואני פרינססה מדי.  וחוץ מזה, אין תרגום. איך אבין את כל הבדיחות והשנינויות?

 אחרי עוד שלוש שנים אחותי הציעה לי לצפות בקלטות שלה. יש לה חמש קלטות עם הפרקים העיקריים שמניעים את העלילה.

זה נראה לי רעיון מצוין ולכן המשכתי לא לעשות שום דבר (עניין חוזר אצלי למי שקרא את הפוסט הראשון שלי).

אני אפילו לא יודעת למה לא צפיתי. ידעתי שזו סדרה שנונה, טובה ונחשבת.

מעולם לא סברתי שזו תוכנית מטופשת על כוסית בלונדינית שמרביצה לערפדים, אבל תמיד היו לי דברים אחרים לעשות.

יום אחד הייתי בדירה של אחותי והיא הציעה בערמומיות שנראה יחד באפי.

ראינו כמה פרקים ראשונים, לא הכול הבנתי וגם התקשיתי לזכור את הדמויות מפרק לפרק,

אבל התעורר בי מספיק עניין כדי לקחת את הקלטות הישנות ההן ולהתחיל לצפות.

אלא מאי? הזמן הרב שחלף מאז ההקלטה לא עשה להן טוב.

הפרקים שהוקלטו בתחילת הקלטת ובסופה היו הרוסים לגמרי והתמונה רעדה במידה שלא אפשרה צפייה.

לכן, את הפרקים הרועדים ראיתי במחשב ואת אלה שהיו באיכות סבירה - בווידיאו.

כך הגעתי לעונה השלישית והמצוינת. היא היתה כל כך מצוינת ומופתית שרציתי לראות בה את כל הפרקים ולא רק לקט.

באותה תקופה חל יום הולדתי ולבקשתי קנו לי מכשיר די-וי-די. לקחתי את הדיסקים והתחלתי לצפות מההתחלה, בכל הפרקים.

תוך ארבעה חודשים סיימתי לראות את כל שבע העונות.

אין לי מה לומר ולחדש על הסדרה, שהרי כה הרבה נכתב עליה.

מה אומר? שהיא מופלאה? שהיא שנונה ומבריקה? שהיא שוברת מוסכמות?

שהדמויות בה כתובות נפלא ומעוררות הזדהות? שג'וס וידון הוא אלוהים?  אמרו את זה קודם לפניי וגם ניסחו את זה טוב יותר.

מי שלא ראה באפי ישתעמם לא יבין מה אני רוצה מחייו ומי שראה כבר יודע את זה ותוהה לעצמו: עכשיו באים?

הדבר היחיד שאוסיף הוא על הסיום.

דחיתי ודחיתי את הצפייה בשני הפרקים האחרונים. פשוט לא רציתי שזה ייגמר.

אפשר לצפות בבאפי עשרות פעמים, ללמוד בעל-פה את כל הדיאלוגים ולשנן את תנועות הריקודים מהמחזמר,

אבל צפייה ראשונה ונקייה יש רק אחת. ואני עמדתי בפני סיומה. 

מעכשיו, אם אצפה שוב, כבר לא יפתיעו אותי הטוויסטים שג'וס וידון שתל; כבר לא אתהה מאיפה צצה אותה אחות קטנה וצווחנית;

לא אחשוד שג'יילס הוא בעצם "הראשון"; לא אחשוש למותה של דמות ולא אופתע כשהמוות ישיג אותה. 

כמו כל מכור, גם אני רוצה לשחזר את מה שהרגשתי בפעם הראשונה. 

אבל רושם ראשוני אפשר ליצור רק פעם אחת ופעם ראשונה יש אחת בכל דבר 

(בניגוד לפעם אחרונה, כפי שיודע כל עולל או כל מי שניסה להיגמל ממשהו, שיכולה להיגרר על פני הרבה פעמים).

בסופו של דבר צפיתי בשני פרקי הסיום והתאכזבתי קצת שהם לא היו גדולים מהחיים.

ציפיתי למשהו גדול יותר, מרשים יותר, מרגש יותר, אפוקליפטי יותר. והסיום היה רק בסדר. התאכזבתי גם ממה שקרה לספייק.

<ספוילר> את אנחת הרווחה שלי בפרק 20, כשבאפי סוף סוף ראתה בספייק את מה שאני ראיתי כבר בעונה 4,

כלומר, שחי או אל-מת, גבר או ערפד, עם נשמה או בלעדיה, ספייק הוא ביי-פאר הדבר הכי שווה בסאנידייל רבתי,

שמעו גם בחוצות אשקלון בואכה עזה.  אז ככה להרוג לי אותו? <סוף ספוילר>.

ודבר אחרון: הסיום היה לא לגמרי סגור ולא לגמרי פתוח והוא השאיר גם אותי עם סימן שאלה. 

נו? אז מה עושים עכשיו? התשובה שלי: מתחילים לראות אנג'ל.

הנה הדיאלוגים שהכי אהבתי (והצלחתי לזכור. מי יכול לזכור את כל הפאנצ'ים הקטלניים של אניה?)

אתם מוזמנים להוסיף את הקטעים שאהבתם בתגובות.

Wesley: Perhaps there were a few more than we'd anticipated,
but I'd expect you to be ready for anything.
Remember the three key words for any Slayer:
preparation... preparation...preparation.
Buffy:  That's one word three times.
 


NIGEL: Good. I need to know a little bit more about the Slayer,
and about the both of you.
Your relationship, whatever you can tell me.
TARA: O-o-our relationship?
WILLOW: We're friends.
TARA: Good friends.
WILLOW: Girlfriends, actually.
TARA: Yes, we're girlfriends.
WILLOW: We're in love. We're ... lovers. We're lesbian, gay-type lovers.
NIGEL: I meant your relationship with the Slayer.

Both girls look embarrassed. Willow removes her hand from Tara's knee.
TARA: Um, just good friends. 

 
BUFFY: (small frown, walks forward) Have you ever heard the expression,
'biting off more than you can chew'? 
The vamp frowns, shakes his head. 
BUFFY: Okay. Um ... how about the expression, 'vampire slayer'?
VAMP: What the hell you talkin' about?
BUFFY: Wow. Never heard that one. Okay. How about,
'Oh god, my leg, my leg'? 
The vampire growls and lunges at her.
She ducks his grab, punches him in the face and kicks his leg.
His knee buckles and he falls to the ground. 
VAMP: Oh god! My leg! Uhh...
BUFFY: See? Now we're communicating. 
 


Cordelia: What? Do I have something on my neck?
Evil Willow: Not yet.
 
 


Alfonse: (shakes his head in shame) A human.
I should have smelled it right away.
Willow:  A human? Oh, yeah? Could a human do this?
She screams at the top of her lungs.
Anya and Alfonse aren't impressed,
and respond simultaneously.
Anya:  Sure. Yeah. Humans do that. Yeah. 
 
 

Alfonse:  Did you find the girl?
Willow:  (tries to sound authoritative) Yep. I did.
Anya: (mystified) Where is she?
Willow: (bravely) I killed her.
Anya gives her a look of stunned disbelief.
Willow: And sucked her blood, as we vampires do.