החיים זה לא פיקניק

נרי ליבנה כתבה השבוע שבחברות מתוקנות גבר שאומר שילדה בת 8 מכשילה אותו וגורמת לו לחשוב מחשבות מיניות היה נחשב פדופיל ומטופל בהתאם. רק בארץ ככל שגיל הילדה "המפתה" צעיר יותר נחשב הגבר לצדיק יותר. ניסחה את זה במדויק. ובאותו עניין, הנה כתבה מעניינת על עולם הפרסום החרדי. יש בכתבה דוגמאות לפרסומות וידיעות בעיתונות החרדית שמצונזרות בשל הצניעות. למשל, גרביים ארוכים יותר לתינוק כבן שנה. למשל, ריטוש וטשטוש בובה של תינוקת. למשל, תמונה של חתונה, ללא הכלה. 

אחרי כמעט חודש של יובש ירד בתחילת השבוע גשם. כשהידסתי לי לעבודה בין הטיפות עלו בי תמונות מהחורפים של ילדותי:

גשם שנמשך שעות ויורד במשך ימים. אני מסתכלת עליו מבעד לחלון שטיפות גדולות מטיילות עליו ומתוות בו מסלולים.

הרחובות מוצפים. אי אפשר לחצות את הכביש כי הוא הפך זמנית לנהר.

קור רטוב מחלחל מבעד לנעל ודרך הגרב כי מה אפשר לעשות, חייבים לחצות את הכביש.

אני מגיעה לבית הספר בנעליים ספוגות מים ובמכנסיים שרטובים עד הירכיים וחצי יום לא מרגישה את כפות הרגליים.

כשאני חוזרת הביתה אני דוחסת לנעליים עיתונים ישנים כדי שיספגו את הרטיבות.

מגפי פלסטיק לרגליי ואני גיבורה גדולה על השלוליות. דורכת בהן דווקא וחוצה כביש בלי חשש במים עד שליש המגף.

היו לי כפפות סרוגות, כפפות סרוגות שהאצבעות שלהן חתוכות וכפפות עור מרופדות.

אין דבר כזה לצאת מהבית בחורף בלי מעיל ומטרייה.

הבית מחומם בתנור נפט. ההדלקת התנור היא תורה שלמה, אבל חום האש שהוא מפיץ נעים, והכלבה שלנו שוכבת בתנוחת בייגלה סמוך אליו ומשוכנעת שהוא הודלק אך ורק למענה.

שדות פרחים עם שלל פרחי חורף ששכחתי את שמם.

בשבועות גשומים במיוחד היינו נוסעים ביום שישי אחר הצהריים לחורשת אורנים ומחפשים פטריות מסוג אורנייה.
הקפדנו לחתוך את הפטרייה ולהשאיר את הרגל באדמה. לארוחת ערב אמא הכינה מרק פטריות שחור וחביתת פטריות.

בגלל רוחות עזות שהפילו עצים על עמודי חשמל ואולי גם בגלל הברקים היו בחורף הרבה הפסקות חשמל. במקום לרוץ בעלטה ולגשש אחר נרות הייתה לנו מנורה לשעת חירום. כל עוד יש חשמל היא נטענת, וברגע שלא מגיע אליה זרם חשמלי נדלק בה אור ניאון שמספיק לשעה או שעתיים.

והיום? היום גשם בקושי יורד, ואם הוא יורד זה בכמה ימים מרוכזים. מגפיים הם פריט אופנתי ומוטב שלא יבואו במגע עם מים כי הם ייהרסו. כבר שנים שאינני לובשת מעיל או סוודר וברור שגם לא כפפות. פרחים כבר לא פורחים כי כל השטח בנוי. הפטריות התמעטו במשך השנים והפסקנו ללכת ללקט אותן. תנור הנפט אופסן בבוידעם וממילא כבר אין לי צורך לחמם את הבית. הפסקות חשמל בקושי יש, וזה דווקא טוב כי אין לי כבר מנורה הפוכה שכזו.

 חורף נעים וחנוכה מאיר! 

כזו אני. שותקת כל השבוע, ובסופו מביאה אותה בפרק כפול. לא תכננתי ככה, אבל רק אחרי הפרסום של הפוסט אתמול גיליתי שהנושא החם הוא יום השפה העברית. בתור נודניקית של עברית אני לא יכולה להתעלם מנושא כזה, אז הנה לפניכם רשימת הדברים שמשגעים אותי.

א'... סטופ!
מחרפן אותי לראות שאנשים כותבים אני יגיד ואני יעשה במקום אגיד ואעשה. זוכרים שלמדתם פעם על אותיות אית"ן? כבדו את הא'.

בלי מאמץ
משום מה אנשים חושבים שכדי לכתוב יפה הם צריכים לכתוב בשפה "גבוהה". התוצאה היא שיבושים לשוניים שרק גורמים לטקסט להיות עילג ומתאמץ. פשוט זה הכי אלגנטי. ויש לי מה להגיד על זה גם מכיוון של עיצוב, אבל זה יחכה לפעם אחרת. השיבושים הנפוצים הם במקום להגיד "כדי" פשוט וענייני לומר "בכדי" או "על מנת"; ובמקום לומר "אם" לאמץ את "באם" ו"במידה ו..." אין פה שום עניין של מידות. בסך הכול משפט תנאי, ו"אם" מספיק בהחלט.

דירה להשכיר
גֶרֶד תוקף אותי כשאני שומעת מישהו שמספר שהוא השכיר דירה, אז בואו נעשה פה סדר: בעל הדירה משכיר אותה. מחוסר הדיור שוכר. לכן מי שיגיד הִשכרתי דירה (ולא הֶשכרתי, אגב) הוא רק זה שמקבל את דמי השכירות. מי שמשלם אותם צריך לומר שכרתי דירה. או כמו שנפוץ יותר בתל אביב, אני מחפש דירה.

הלוואה וחיסכון
יש כאלו שלא יודעים מה ההבדל בין השאלה להלוואה. הם מבקשים ללוות עט או לשאול כוס סוכר. שני המונחים אינם נרדפים. אמנם בשני המקרים מישהו לוקח דבר-מה שנחוץ לו ממישהו אחר ובכוונתו להחזיר, אבל כשמדובר בהשאלה החפץ המוחזר הוא אותו חפץ. כששואלים ספר בספרייה לוקחים אותו הביתה, ואחרי כמה ימים מחזירים את אותו הספר בדיוק. בהלוואה מחזירים שווה ערך. כשהשכנה לווה ממני כוס סוכר היא לא מחזירה לי את אותם גרגרי סוכר, אלא קונה סוכר אחר ומחזירה לי כוס ממנו. כך גם לגבי ביצים, כסף, ממחטה וכריך.

מיזוג גלויות
מחרפן אותי לשמוע שמישהו מוזג מרק או קוסקוס או תערובת של עוגה. הפועל מזג מיועד לנוזלים. מוזגים יין, מים, חלב וכדומה. בכל מה שהוא מזון יש להשתמש בפועל יצק. לא סתם קוראים לכלי שבעזרתו מעבירים מרק מהסיר לצלוחיות מצקת.

פיצוחים
מתישהו חדר לחיינו הפועל פצח ומאז אין טקסט שבו אנשים עושים משהו מלבד לפצוח. הם פוצחים בקריירה, בדיאטה, בנאום. בכל דבר כמעט. פצח השתלט על המרחב והדיר את כל הפעלים האחרים. אני מבחינתי מייעדת את הפועל הזה לייעודי המקורי – פתיחה בשיר.

שם המספר
יש כאלה שמתחכמים ואומרים שלבנק לא משנה אם יש למישהו חמש מיליון שקל או חמישה מיליון שקל בחשבון ושהעיקר שמבינים מה רוצים להגיד. אני לא מסכימה. בעברית יש מין דקדוקי לדומם ומערכת מספרים בשני מינים, ודוברי השפה צריכים לכבד את זה ולדייק. כשטועים ואומרים "שלושה בנות קנו כל אחד שתי זוגות מכנסיים" אני רואה בזה עילגות, טיפשות, עצלות או שילוב בין הדברים.

שפה דיבורית בכתיבה
יש כותבים שמסיבה כלשהי מחליטים שכדי שהטקסט שלהם ייראה אותנטי הם צריכים להפוך אותו למעבדה לשונית ולכתוב פונטית את שפת הדיבור. דוגמאות: יא חת'כת חרא; אנ'לא יודע מה לגיד לך. אנ'פשוט לא יודע מה קרה. הקיצורים האלה קורים באופן טבעי בדיבור. אני לא רואה שום ערך מוסף לכתוב ככה. "יא חתיכת חרא" ו"אני לא יודע מה להגיד לך" נראה לי אותנטי מספיק בכתיבה.

תאריכים
יש דרך אחת נכונה לומר תאריכים, ויותר מדי צורות שגויות ורווחות. אז רשמו לפניכם: תאריכים אינם מיודעים, הם בלשון זכר, ואות היחס הנדרשת היא ב'. לכן יש לומר תשעה במאי, חמישה-עשר באוגוסט, שלושים ואחד בדצמבר ולא תשיעי למאי, האחד באפריל או שלוש-עשרה ליוני.

עשירי ואחרון: הפתעה לסיום
אסיים בטעות שכשהיא נאמרת דווקא לא מפריעה לי: אותכם במקום אתכם. המילה אותכם הגיונית. היא המשך ישיר של אותי, אותך, אותם. בכתיבה אקפיד על כתיב נכון, אבל בדיבור אפילו אני חוטאת ואומרת אותכם.

הרבה זמן לא כתבתי על טלוויזיה והרבה זמן לא ראיתי טלוויזיה. נקעה נפשי מכל תוכניות הריאליטי, מהמסחריות, מהצעקנות, מהפסקות הפרסומות. התנתקתי והגעתי לדרגה שאני רואה חדשות, וזהו. והנה השבוע, שלא במתכוון, צפיתי מרותקת ב"בית ספר למוזיקה". איך זה קרה? בסוף המהדורה של יום רביעי יונית אמרה שמיד יהיה ספיישל שירי יאיר רוזנבלום. רוזנבלום עליו השלום הוא המלחין הישראלי האהוב עליי ביותר, ולכן התחלתי לצפות ונשארתי עד הסוף.

התלמידים
הילדים ברובם מוכשרים ומקסימים. הכי התרשמתי ממישל כהן שכאילו יש לו מנוע בגרון, מקטלין אליגדו המהממת ומשי המבר ששרה כמו מקצועית. ילדים תמיד גונבים את ההצגה, ואי אפשר להתנגד לתוכנית שכולה ילדים יפים וחמודים שרים ומפזזים בכישרון.

מצד שני, מאחורי ילדים חמודים ומוכשרים מסתתרים פעמים רבות הורים שדוחפים אותם אל מכונת הכוכבים. הרי כל אחד רוצה להיות כוכב, ואם לא כוכב אז זמר, ואם לא הוא אז הילד שלו. אני לא בטוחה כמה טוב לילד שמתלהבים ממנו ומעריצים אותו, וברגע שכבים הזרקורים ונגמרת התוכנית הוא צריך לחזור לשגרה שכוללת בית ספר אמיתי ותלמידים אחרים שהקנאה יכולה לגרום להם להיות הרבה פחות מפרגנים.

המורים
למעט הבאסה מכך שצביקה הדר הוא שוב המנחה שימח אותי לא לראות אף אחד משופטי "כוכב נולד". יהורם גאון הוא סמל לאומי וכולי קנאה בילדים שזוכים לקבל ממנו הדרכה. אני לא בטוחה שהם עצמם יודעים כמה מזל יש להם. קרן פלס קצת עולצת מדי לטעמי ומתנהגת בילדותיות סכרינית עם הילדים, אבל היא מצליחה להיות גם חיובית ותומכת וגם להעביר ביקורת בונה. אחד הדברים שהשניאו עליי את "כוכב נולד" היה שהשופטים כאילו התחרו ביניהם מי ילקק יותר למתחרים ויצמיד להם תארים גרנדיוזיים יותר. פלס מצליחה להצביע על פגמים בעדינות ובחן. את משה פרץ לא הכרתי קודם. האמת, אני לא כל כך מבדילה בין הפרצים למיניהם. המורה משה מסתמן כאיש תומך וחיובי, אם כי לא השאיר עליי המון רושם. את מתי כספי אני הכי אוהבת. יש לו המון ידע והוא מדבר עם הילדים ברצינות ובגובה העיניים בלי להתעלף מהמתיקות שלהם ובלי לאיים שיאכל אותם.

המוזיקה
יפה שחושפים את הילדים למוזיקה ישראלית שאלמלא התוכנית הם כנראה לא היו נחשפים אליה. יפה שעובדים איתם על טקסטים בעברית גבוהה. אין לי ספק שזה יעשיר את אוצר המילים שלהם ויעזור להם בפסיכומטרי.

מצד שני הרגשתי לא בנוח לראות עוללים שרים ברצינות תהומית מילים של מבוגרים. כשילדה בת 8 שרה על אהבה נכזבת זה לעולם לא ייראה אמין, ולתת לילד בכיתה ד' לשיר את "מה אברך" זה פשוט לא לעניין. טוב שחסכו מהם את "ליל חניה". אפילו אני לא מבינה את כל המילים שם.

הפורמט
לאורך כל התוכנית אומרים שזה לא "כוכב נולד" אלא "בית ספר למוסיקה" ושלכאן באים ללמוד.  ואכן, יש פה מנהל, מורים, תלמידים, חדר מורים, לוח, שיעורים, שיעורי בית, תמונת מחזור, ילקוט, וציון לשבח על התקדמות בלימודים. הרעיון לקחת ילדים מוכשרים ולהצמיד להם אנשי מקצוע שידריכו אותם הוא מעניין. אבל אם העיקר הוא תהליך הלמידה, למה מראים מזה בקושי 30 שניות ומתמקדים בהופעה ובהורים הגאים והדומעים מהתרגשות? הייתי שמחה לראות יותר מהשיעור ולהיחשף לכל מיני סודות של המקצוע. אם העיקר הוא ההופעה והתחרות, למה אין הדחות?

בעכבר העיר כתבו: "במקום לשבור את הלבבות הקטנטנים שלהם לאט ולאורך זמן, ישברו לבבותיהם של כל הילדים בבת אחת בלילה בודד בו ייבחר אחד הילדים כזמר האהוב ביותר". אני רוצה להציע פורמט חדשני: מי שישיר באופן הטוב ביותר יוקפץ כיתה ויעזוב את התוכנית. זה לא ממש כוחות לשים בת 13 בוגרת מול ילד בן 9. היא תמיד תזכה בקולות השופטים והוא תמיד יצא מאוכזב.