?..Is There Life On Mars

תקציר:

# אירוע משפחתי ראשון אחרי היציאה מהארון - הלך חלק. (:

# מחר יוצאים לחנוכה שמיניסטים ^____^

# ומחר גם... נגמר לי המלווה!#$%# (:

# סופסוף יש כיוון - כנס מיון של התק"מ + סמינר מיון של הצופים [שנת שירות וזה]

ו... מחר יוצאים לחנוכה דרום, וכלום לא ארוז :]

ב-היי.

זה לא באמת נכון.

אתה חשוב להם, אתה כן חלק מהמשפחה.

והיא לא מתכוונת, אתה יודע.

הכל סתם שטויות, ויעבור מחר...

אף אחד לא מתכוון, וכולם מצטערים,

שוב...

די, מספיק כבר, אני לא יכול יותר, תפסיקו, תלכו, תמותו, תתפגרו, תשתקו לשניה.

אני לא יכול יותר עם ההורים שלי... אני לא יכול יותר לחיות בבית... מת כבר לעזוב, לעוף מהמקום המחורבן הזה.

פאקינג לחיות, להיות עצמאי, להיות ברשות עצמי, סופסוף..

הדבר היחיד שבו אני מוצא נחמה, הוא העובדה שבעוד מספר חודשים ספורים, אני עף מכאן.

עף לקומונה, לבסיס, לא אכפת לי כבר. כל מקום שהוא לא פה.

איכשהו אני תמיד נשאר לבד.

איכשהו אני מוצא את עצמי.. מחזיק את הכל, בזמן שבכלל לא רציתי להיות שם.

איכשהו תמיד כל האנשים סביבי מוצאים אהבה, ורק אני נגרר לתלאביביות המגעילה.

לפעמים..

אני חושב שכל העולם השתגע. שנכנסתי אל איזור הדמדומים.

ואז אני חושב, זה כולם שמשוגעים? או אני? כי זה קורה ככ הרבה בזמן האחרון.