והינה האביב הגיע
מצחיק שכל פעם כשאני נימצאת אמל ההורים בבית יש לי תמיד רגכי נוסטלגיה
ואני מבינה שהינה אביב כבר בזמן הזה שנה שהעברה עוד למדתי
ושנה שלמה כבר אני לא עושה כלום..כן עבדתי הייתי עסוקה במשהו אבל בכללי כלום
בשלב מבויים נישברתי והפסקתי לחשוב "מה יהיה" ולנסות לשנות משהו בחיים שלי
הפסקתי לאמין בעצמי ופשוט היה לי נוח אם המצב
כרגע אני מנסה לשנות משהו בחיים שלי כי אני רוצה לשנות אותם
מצחיק שאני יושבת וחושבת איך שהזמן טס ואני מבינה שהתבגרתי..
כן כולם מיתבגרים וזה טוב אבל אני מבינה שאצלי זה היה מהר מידי
ביזבזתי שנתיים על מלחה אם אצמי ועל איך לישרוד
כעסתי על ההורים שלי שהם פשוט ככה לכחו ושינו לי את החיים
ואני מבינה שבגלל זה הייתי חייות להתבגר כשבגילי נוער יוצא לאנשהו נהנה המחיים עושה טעיות ולומד מיהם
אני עשוקה בזה שאני מנסה להיות מישהו לילמוד ולהלחם אם הסביבה בין לבית ספר ולרוץ הביתה כי צריך לקחת את האחים מהגן בימקום לצאת לאנשהו
ואולי בסוף שבוע אני יצליח ליסוע לאנשהו לדודה או לחברה כן להנות לשות שטיות..אבל לא בצורה שאני רגילה אלייה אין את אותו צחוק..את אותכם חיוכים
צריך לחשוב איך אתה מדבר איך אתה מיתנהג ושלא יחשבו עלייך שומדבר רע
צריך אפילו להתלבש בצורה שונה כשאני ליפני שנה וחצי שנתי *** על כל הכולם ועשיתי מה שבא לי ואהבו אותי על זה
החוקים השתנו פיתום...כן אם הזמן לומדים ומיתרגלים לזה וזה נהיה סבבה..למה לא??
אני מבינה שאני מחרלת את החיים שלי לשני תקופות..ואני מיתגעגעת לתקופה הקודמת וכואב לחשוב שאי אפשר להחזיר את זה
כי הזמן לא נעצר והכל מישתנה ואני מבינה שאני כלכך מקנא באנשים שאני כלכך אוהבת בגלל שהם חיים את החיים שלהם
בין ללימודים לחברים ולעבודה כן אבל זה בכיף להשתולל להנות לחייך ולא לחשוב יותר מידי מה יהיה? חח
כולנו חושבים על העתיד במידע כלשהיא..חח ואני מבינה שכרגע אני נילחמת בשבילו
מגיל 15 צעקתי להורים 18 ואני עוזבת את הבית אז לא הבנתי כמה שזה רציני
עד הרגע האחרון לא הבנתי את זה זה יותר מי "יאיי חופש לא היו הורים חופרים יותר"
זה לצאת לחיים ולהיות איתם אחד על אחד אם ליפני זה ההורים זרו לך חח כמו לתימותקות ללכת
פה אתה מתחיל ללגת לבד ואף אחד לא מחזיק אותך כבר...
וכשאתה גר אם בן אדם שאתה אוהב כאן כבר צריך לחשוב לא רק על הבעיות שלך אלה על הבעיות של שנכם ולהתלחם גם איתם
ואני מבינה שאני בוגרת בצורה מסויימת כי לא הרבה בגיל 18 חושבים על הבכיות של יום יום מיסים איך לחסוף מה יהיה ואיך לעשות את העתיד טוב יותר
בין לעבודה והבית חח כביסה כלים גיאוץ וצריך להכין משהו להאכול....
כמה שאני רוצה להיות קטנה ...ולהוריד את המסכה הזות כבר
לחייך...ולהזכר בזה בעוד ימש עשרה שנה ולאגיד כן זות הייתה התקופה ושיהיה במה להזכר
כי כולנו ניתבגר בסוף תהיה לנו עבודה מישפחה...
אבל עד אז זה הזמן שאנחנו לומדים מהטעיות שלנו נהנים מכל דקה...
ואני רוצה לשנות את החיים שלי בגלל זה אנחנו מחליטים החלטות
ואני מבינה שאולי זה לא ישנה הרבה כי אני יהיה רחוק מהמישפחה
ואני יהיה צריכה לבד לידהוג לצמי....אבל במקום טוב יותר שאני קוראת לו בית
YUL