לפעמים כדי לגלות מי החברים שלך אתה צריך לשאול שאלה שרק חברים שלך יענו עליה באמת. אתה צריך לשאול את עצמך משהו, ולדעת שרק מי שבאמת חבר שלך ידע לענות, איך לענות ומתי לענות. כי לפעמים האנשים שהכי קרובים הם אלה שהכי פוגעים בך. לא שאתה מושלם, אבל אתה עושה את הכי טוב שאתה יכול ואף אחד לא מעריך את זה, לא זוכר אותך בדיוק כשאתה הכי צריך. למה חברים דווקא פוגעים הכי חזק והכי כואב?
אז נראה לי שמצאתי תשובה. לפעמים חברים לוקחים אותך כמובן מאליו, שאתה פשוט תמיד תהיה גם כשצריך וגם כשלא צריך, גם אם לא תהיה למשך זמן מסוים לאף אחד לא יהיה אכפת. לפעמים פשוט רגילים אליך ואתה לא נראה משהו מיוחד. בשלב כלשהו אתה פשוט נהיה פחות חשוב, פחות מוערך, פחות בנאדם בשבילם. לפעמים חברים פשוט לא מכירים אותך בתור עצמך ופונים אליך כשצריכים משהו, ורק כשצריכים משהו. וכשאתה צריך משהו, הם נעלמים. למה זה קורה? אני לא יודע, אולי אנשים פשוט צריכים ללמוד להעריך אתה את השני בלי לצפות לקבל הערכה חזרה, להעריך אותך כי באמת מגיע לך. לתת מעצמם בלי לצפות למשהו בתמורה. כמו המשפט הכל כך נכון הזה ששמעתי מזמן, "לתת, לא כדי לקחת, ולא מתוך הרגל". כלומר לתת כי באמת רוצים ולא מציפייה לקבל משהו בתמורה, ולא כי רגילים לזה אלא כל פעם מחדש כי רוצים לתת מעצמינו ולתרום ולגרום לחברים לחייך ולהתגאות בזה שיש להם חברים כאלה. יש כאלה שפשוט לא מעריכים אותי. יש כאלה שכן, אבל יש גם כאלה שלא. אני לא נוטר טינה, אני רק רוצה שיבינו שגם אני בנאדם וגם אני צריך שיתייחסו אליי וגם אני רוצה להרגיש חשוב. וכן, גם אני לא רוצה לעשות את זה, אני באמת רוצה להעריך, ובאמת מנסה להעריך את כל החברים שלי במידה שווה, אני לא מקפח אף אחד. אז למה מקפחים אותי? ודווקא אלה שהכי קרובים אליי? ולמה אנשים לא מתייחסים אליי, כשאני הכי מתייחס אליהם בעולם והם הראשונים לדעת עליי הכל גם אם זה באמצע הלילה או בכל זמן ומקום אחרים? אני לעולם לא אבין אנשים כאלה. אני לא מתכוון לנטור טינה ולא מתכוון לפגוע באף אחד. להיפך, אני דווקא רוצה לומר מה עובר עליי כדי שאנשים יבינו.
בכותרת כתוב "כל כך טוב" כי למרות שעוברת עליי תקופה די קשה, יש כאלה שבאמת מעריכים אותי וגורמים לי לחייך ולהתגאות בזה שיש לי חברים כמוהם. אני לא הולך לומר פה אף שם, אבל לפחות תדעו שיש גם כאלה.
עד כאן ועד הפעם הבאה, ניר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: