לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


And everytime I scratch my nails down someone else's back I hope you feel it

Avatarכינוי: 

בת: 36

MSN: 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2008    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031




הוסף מסר

5/2008

רקוויאם לחלום


הכל כבר היה מוכן ומוקפד לפי התכנית, ורק חיכה להתבצע. השמיים היו בדיוק בין כחול לאדום, מזג האוויר נע בדיוק בין קור לבין חום, המכונית כבר הייתה בחנייה וכרטיס האשראי בכיס השמאלי של ז'קט הג'ינס שלי. שוד הלבבות המושלם עומד להתחיל. עמדתי מול המראה אולי חצי שעה, מושכת את המסקרה כלפי מעלה, האייליינר כבר במקום. החלטתי שלא לשים סומק כי אתה רגיל לראות אותי חיוורת כמו גוויה ואם אני אגזים עם הליפ-גלוס לא תבין מאיפה נפלתי עליך פתאום. לא רציתי להתאמץ מדי בשבילך, או בעצם, רציתי להתאמץ מספיק אבל שלא תראה כמה. אמא שאלה אותי אם אני אספיק לצאת בזמן בשביל לאכול שם ואמרתי לה שכן, וחייכתי אבל היא לא ידעה למה. יצאתי לדרך והייתי בטוחה שבחזרה אתה תהיה בכיס הקטן שלי במקום הכרטיס אשראי. בפעם הראשונה.

 

נסעתי את כל הדרך עד לצומת המוכרת ההיא לא לפני שלקחתי איתי בתיק את ההפניה לפסיכיאטר ואת המכתב הארוך שכתבתי לך, ובסופו חתימה מסוגננת. שישה עמודים שלמים. לא יודעת כמה אותיות ולא יודעת כמה מילים וכמה משפטים, הרבה יותר מכפי שאפשר לתאר. שישה עמודי פוליו שאמרו בדיוק את כל מה שלא סיפרתי לך אף פעם וקצת את מה שידעת תמיד: שאני חולה עליך. חולה על הצורה שלך, מכורה אליך כמו לסם מחורבן, לא יכולה לחיות בלעדיך דקה אחת שלמה. אז מה. אז ויתרתי על הכבוד העצמי שלי. אז כתבתי את הכל על הנייר, וככה עשיתי את הדרך עד החצי, וגיליתי שנשארה לי חצי שעה.

נשארה לי חצי שעה שלמה לפני הפגישה עם הפסיכיאטר. זה המקסים ההוא, גם אתה פגשת אותו איתי פעם אחת. בן 50, לא זקן מדי ולא צעיר מדי, לא ליברלי מדי ולא מיושן מדי, בדיוק במידה הנכונה, כמו שאני אוהבת את הקפה שלי ככה אני בוחרת את אנשי המקצוע שלי. החלטתי שבחצי השעה הזו אני לא אשב ואוכל משהו כמו תמיד, אני אעשה מעשה שלא עשיתי מעולם ולא העזתי: לבוא אליך בהפתעה. כן, אפילו שזרקת אותי כמו חתיכת עוגה ישנה ואפילו שלא הסברת יותר מדי למה זה כבר לא יהיה אותו הדבר, החלטתי לנסוע עוד 20 ומשהו קילומטרים עד אליך. זה בדיוק רבע שעה להגיע לחור הנידח שבו אתה גר, שלושים שניות לתת לך את המכתב, ורבע שעה לחזור ולדבר על זה עם הפסיכיאטר.

 

כל הדרך אליך ראיתי שקיעות מתחלפות בעצים מוריקים וחשבתי לעצמי, איזה עולם יפה, בתרגום חופשי לעברית. הרי מה אני בשבילך, עוד חתיכת גרופית מזדנבת אחריך, עוד מזלג שאכלת ממנו פעם אחת וזרקת אותו לפח, כלי חד פעמי. הרי מה אתה בשבילי, כל העולם בערך. הגבר היחיד שהתאהבתי בו. כל האחרים היו סתם דפוק וזרוק, היו סתם להעביר את הזמן, היו סתם בשביל לחמם לי את המיטה בחורפים. אבל אתה היית יותר מזה, וגם ידעת את זה, והשתמשת בי.

כל הדרך אליך חשבתי מה אני אגיד כשאראה אותך שוב. דמיינתי אותך עם המכנסיים המשובצים בצבע חרדל, עם הגופיה הירוקה בצבע מדים. בטח באמצע לבשל לעצמך משהו לאכול או סתם רואה בטלוויזיה ערוצי מוזיקה מטופשים. אולי אתה יושב בחוץ עם הסגן-אלוף שגר לידך. אולי אתה מטפל באופנוע. זה לא ממש היה לי אכפת, כי אני חשבתי מה אני הולכת להגיד. איך בדיוק אני אפול עליך עם המכתב הזה, שלא יהיה לך כואב מדי, שלא יהיה לי מביך מדי, רק לתת אותו וללכת, אחרי מי יודע כמה שבועות שאנחנו לא מדברים.

כשהגעתי אליך עצרתי את הרכב על שביל העפר שמוביל עד לחדר הקטן שלך, והלב שלי הלם בפראות. הסתכלתי במראה ולא הכרתי את עצמי, ולא ידעתי לקראת מה אני הולכת בוודאות. כל מה שידעתי הוא שאני חייבת שתקרא את מה שלא אמרתי, שגם לי יש משהו להגיד, שאתה לא יכול לזרוק אותי בצורה חד צדדית ולצפות שאני לא אגיב. המסקרה קצת נמרחה לי אבל לא היה לי אכפת. יצאתי את הרכב והלכתי עד לשביל המוביל אליך. האופנוע לא היה בחוץ, אבל היה אור בחדר. משונה, חשבתי לעצמי, ועשיתי עוד שלושה צעדים.

 

כשפתחת את הדלת דבקה לשוני לחיכי. הגרון שלי הפך יבש בתוך שניות. עמדתי שם כמו סתומה גמורה ולא ידעתי מה לעשות, מחזיקה מאחורי הגב שלי את הניירות המשודכים.

"שלום", אמרת, ונראית מופתע אבל קצת שמח לראות אותי, אפילו שלא היית מוכן להודות.

"היי", עניתי, והגשתי לך את ששת הניירות, כל אחד מהם כתוב בדם וביזע ובדמעות.

"מה זה?", שאלת, ולא כל כך ידעתי מה לענות. "זה דברים שלא סיפרתי לך אף פעם וכדאי שתדע", שמעתי את עצמי אומרת, ואחר כך חצי שתיקה, ואתה מסתכל עליהם ומסתכל עליי ולא מבין מה פה קרה. הסתובבתי והתחלתי ללכת. ממש כמו בהתחלה. כל המרצפות האפורות בדרך מהרכב שלי לדירה שלך נראו פתאום כמו קילומטרים שלמים אבל הלכתי אותן, עד שקראת אחריי. "חכי! את לא רוצה משהו לשתות? בכל זאת באת עד לכאן". הסתכלתי בשעון וגיליתי שיש לי משהו כמו עשרים דקות. חמש דקות להישאר, ועוד רבע שעה לחזור לכיוון הפסיכיאטר. אז הסתובבתי שוב והלכתי עד אליך, ושאלתי, "מה יש?". וענית, "כרגיל, תה, מים, חלב". אז נכנסת פנימה ונכנסתי אחריך, כמו איזה כלב מאוהב.

במשך כל חמש הדקות שנשארו לי להיות איתך שם עד לרגע שבו הייתי צריכה ללכת, קראת את המכתב שלי. בהתחלה קורא שני עמודים, קובר את פניך בידיך, ואחר כך חוזר מההתחלה. ניחשתי לעצמי שבטח הגעת לשורה המכאיבה. לספר לך? לספר לך על מה שהרגשתי? תהיתי, וחיממתי מים, והכנתי תה ארל גריי שבכלל לא אהבתי אבל רציתי עוד קצת ממך. להישאר לידך. ואחר כך אני אלך ולא תראה אותי יותר, אני מבטיחה.

 

סיימת לקרוא את כל העמודים ופתאום נפלה על הדירה שתיקה מעיקה. אחת כזאת שאף פעם לא הייתה לנו בתור זוג, לא בסוף ולא בהתחלה. ישבתי והסתכלתי עליך. קצת. אחר כך העמדתי פנים שאני שותה מהתה המזעזע שהכנתי לעצמי. וכבר ידעתי שאני מאחרת נורא, אבל הייתי חייבת לשמוע מה יש לך להגיד אחרי כל מה שקרה.

"לא באמת תכננתי להישאר פה כשאתה קורא את זה, לא באמת רציתי להביך אותך יותר מדי", אמרתי בעצמי כששתקת, ואחר כך משכת בכתפיים החשופות שלך ואמרת, "לא קל להביך אותי". אז הבכתי את עצמי ונשכתי את הלשון המצולקת שלי, היא נכוותה הרבה יותר מדי פעמים אצלך. "אני לא יודע מה להגיד, אני חושב שהתרחקנו, הייתה לך את התקופה הרעה שלך ואמרתי לך שאני צריך זמן לחשוב על זה", אמרת, ואחר כך אני עניתי בירייה: "כן, אבל אמרת את זה לפני שחזרנו, וחשבתי שכבר לקחת את הזמן שלך".

הסתכלתי על השעון וראיתי שאני כבר מאחרת. הסתכלתי עליך וידעתי שממך לא תבוא הישועה. לקחתי את המפתחות שלי והתכוונתי לצאת מהדלת, לא לפני שנפלה לי חתיכת דמעה ארורה. שאלת "את בטוחה שאת לא רוצה לשטוף פנים, משהו?", "מחכים לי", "מי?", "הפסיכיאטר", "אה".

ויצאתי מהדלת והתנעתי את הרכב ולחצתי עד הסוף על דוושת הגז החנוקה, לא לפני שראיתי איזו מש"קית ת"ש כוסית עולם מחזיקה ניירות ביד והולכת את כל הדרך ברגל עד לדירה שלך.

 

הכל כבר היה מתוכנן לפרטי פרטים. כבר ראיתי בעיני רוחי איך אני מגישה לך את המכתב, הזה שבו כתבתי לך שלא משנה מה עשית לי ולא משנה מה תעשה לי ולא משנה כמה ימים עוברים אני עדיין עבד לרגליך ואני עדיין אוהבת אותך, ואיך אתה קורא את כל זה ומניח את הדפים בצד ואוסף אותי לחיבוק אימתני של דוב גריזלי אמיתי ואומר לי שאתה לא תברח לי עוד, ושאתה שלי.

כבר ראיתי איך אני עושה את הדרך לפסיכיאטר בדהרה על הרכב הגדול, צוחקת אליו בקול, מספרת לו כמה נפלאה הייתה הפגישה וכמה נהדר זה לחזור אליך. להכל.

כבר ידעתי איך אני אחזור הביתה רעבה, כי הכל כבר נסגר אחרי שבכיתי אצלו, ולא מהסיבות הנכונות. ועייפה, כי הלילה ירד, ואיתו כל המועקות החשוכות, וכל הפחדים שלי, והיללות. כבר הרגשתי איך אני הולכת לפתוח את הדלת וליפול אל המיטה, לבד, עם הדמעות, ולא איתך, באנקות, ובוכה את עצמי לדעת ובוכה עד שהולכת לישון. עירומה וערומה.

 

הכל כבר היה מוכן לפי התכנית המדהימה.

אבל לא הופיע בה הסעיף שלא ראיתי, המש"קית ת"ש שהגיחה מעבר לפינה.

 



נכתב על ידי , 30/5/2008 17:41   בקטגוריות אהבה ויחסים, פסימי, שחרור קיטור  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





1,276

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לBelle Black אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Belle Black ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)