את לא תביני מותק,זה עיניין של מלאכים

כמה זמן לא הייתי פה :S

יש לי הרבה לפרוק, אני פשוט לא יודעת לנסח את זה

אבל מה צריך לדעת לנסח כמו שצריך, אם מה שאני רוצה זה רק להעיף את האבן שיש לי בלב ?

זה לא מהאבנים הגדולים והכבדים האלה שממש יושבים עלייך, ואתה כל הזמן בדיכאון בגללם

אבל זה לא מהאבנים הקטנים האלה שסתם נמצאים שם.

זה סתם אבן, על כאב לב ישן חדש, על אהבה נכזבת

בטח אתם חושבים לעצמכם, אויש עוד סיפור אהבה של ילדה בת 15 וחצי שלא מבינה מהחיים שלה כלום.

יכול להיות אני אגיד שלא..אבל כן, אני בטוחה שזו היתה אהבה ענקית ואמיתית

זה התחיל ככה, מסתם עוד בילוי עם חברים בקניון ובדרך הביתה ב10 דקות המסכנות האלה עד לשכונה שלי, חיי השתנו (קצת דרמטי לא ?)

הכרתי אותו, את האהבה הראשונה שלי. האהבה שבחיוך הראשון שלה קנתה את הלב שלי בלי יותר מדי מילים

אני ידעתי שהוא יהיה שלי מהמילה הראשונה שלו, שאני לא מתכוונת לוותר עליו או לוותר לו.

נהיינו ביחד אחרי שבוע (מהירה שכמותי) שבו כל יום היינו מדברים 8 , 9 שעות רצוף . שבוע שלם העברתי את היום שלי מול המסך עם האהוב שלי

נפגשנו שבוע ימים בדיוק מהפעם הראשונה שנפגשנו, הוא הציע להיות ביחד ואני כמובן? לא סירבתי..

הוא גדול ממני בכמה שנים טובות לא אגיד שלא ( 4 שנים האמ האמ ) אבל זה אף פעם לא הפריע לנו

השלמנו זה את זה, היה בנינו את הקשר הכי מושלם שיכול להיות אבל החיים זה לא סרט מצויר של דיסני

והתחיל לנו בעיות כן כן בעיות בגן עדן. ריבים שקרים קטנים דברים מהצד מה לא.

ואחרי חצי שנה שמתוכם ארבעה חודשים מדהימים ועוד חודשיים לא משהו, נפרדנו

נפרדנו בתאריך 5.2 יומיים לפני שהיינו חצי שנה יומיים !

אני לא אשכח את היום הזה, איך הלכתי לישון אצלו באותו לילה ורבנו כמו משוגעים כל הלילה , ובבוקר? כמובן שנפלה הפצצה, הדבר שהכי פחדתי ממנו אבל ידעתי שהוא הולך לבוא, נפרדנו.

כן, אני יודעת מה אתם חושבים שלקחתי את זה יותר מדי קשה ויותר מדי רציני, הרי כל אהבת נעורים נגמרת ככה לא ?

נהיינו יזיזים, כן כן לא פחות ולא יותר .. אבל פשוט לא יכלתי לוותר עליו לא יכלתי להוציא אותו מהחיים שלי, לא יכלתי לראות את עצמי בלעדיו (תלותית שכמותי).

הדבר שהיה הכי חשוב לי הדבר שהיה הכי יציב בחיים שלי נהרס, נשבר, התמוגג, נעלם, התאדה כלא היה

וכל מה שנשאר ? זכרונות וכמובן היזיזות המדהימה הזו שלנו , הפגישות האלה בימי שישי שהוא היה חוזר מהצבא.

אני זוכרת את הריקנות שהייתי מרגישה שהייתי הולכת ממנו, כאילו יש חור ענק בלב שלי שאפילו שאני עם חולצה אפשר לקלוט אותו.

החור הזה שכל הזמן גדל וגדל וגדל וגדל בגלל כל נשיקה, חיבוק, מילה טובה או אפילו סתם מבט, אבל אני חלשת אופי לא יכולה להתרחק, הולכת לפי התנאים שלו מקבלת את התנאים שלו ומתאמת את עצמי אליהם.

עד שזהו הלכתי וקניתי לי עמוד שדרה! כן כן הילדה החלשה שלא יכלה להגיד לו לא, מצאה עמוד שדרה מולו !

ניתקתי איתו קשר אבל לא רק איתו, מכל דבר שמזכיר לי אותו. מחברים שלו מחברה אחת שלי (עזבו אותכם זה) ואת האמת? ניתקתי קשר עם חלק אחד בלב שלי

חלק שתמיד היה שייך לו, חלק מיוחד כזה קסום שכל אחד היה רוצה שיהיה לו.

אבל לא ידעתי שלעמוד השדרה שלי יעבור התוקף כ"כ מהר, כן אחרי חודשיים בלעדיו, חזרתי להיות אותה הילדה החלשת אופי שלא יכולה מולו או בקיצור, חזרתי להיות איתו בקשר.

אבל עם טוויסט קטן בעלילה (כן ברור, טוויסט רציני ), אני החלטתי שאני מחזירה אותו אליי! (איי איי תקוות קטנות שיכולות לשגע אותנו), אני מחליטה שאני מתקרבת אליו שוב, וכמובן איך לא? גורמת לו להתאהב בי שוב (תנו לי שניה אחת לצחווק).

כמו שחייל מפסיד במלחמה בכבוד (עלק בכבוד) ככה אני הפסדתי במלחמה מול הכבוד שלי. בטח אתם שואלים את עצמכם איך כבוד קשור לפה ? כי החלטתי עם עצמי שלא משנה מה אני עושה, אני לא מחזירה אותו אליי ><

אז חזרנו להיות בקשר, הוא? הוא לא סירב , לא היה לו בעיה פחות ידידה יותר ידידה מה זה משנה, אז כמובן חזרנו לקשר

בטח אתם אומרים לעצמכם, היא למדה מהטעויות שלה, ברור שהיא לא תהיה יזיזה שלו שוב , מה פתאום היא לא מטוטמת = אז זהו מצטערת לאכזב אותכם אני כן מטוטמת.

חזרנו לאותו מסלול רגיל, הוא חוזר מהצבא, מציע להיפגש, אני אומרת לעצמי הפעם את לא מתנשקת איתו, נפגשים וכמובן? קורה מה שקורה..

שלא תחשבו לי פה דברים, הוא לא רצה אותי, הוא לא אהב אותי, הוא לא חשב עליי שהלכתי , הוא סתם היה נהנה וממשיך בחייו

וזוכרים את אותו חור בלב שלי? הוא רק גדל וגדל, ונהיה לבור, עזבו אותכם בור הוא נהיה לתעלה מתחת לאדמה או משו כזה...

אבל אנחנו מדברים פה עליי כן? הילדה שהולכת לפי התנאים שלו, לפי הבקשות שלו, לפי הזמנים שלו, שנלך פעם אחת לפי איך שאני רוצה? חס וחלילה רק לא זה, העולם יתמוט!!

ואני זרמתי עם זה, קיבלתי את זה כמו שזה, כי העיקר שהוא מנשק אותי, מחבק אותי, מה אכפת לי מה יהיה אחרי זה שאני אהיה לבד, בחושך

מה אכפת לי שהחור בלב יגדל ויכאיב לי עוד, מה אכפת לי שהוא יעלם אחרכך ליומיים שלוש

כי העיקר? שהוא מחבק מנשק, מראה איכפתיות אליי.

אני החלטתי שאני אשיג אותו אליי בחזרה, אז כמובן עשיתי את כל הדברים הכוללים בחבילה הזו, כמו שתיארתי לפני..

אבל הוא? הוא היה בעולם משלו, עם הבנות האחרות שלו, עם החברים האחרים שלו.

זה לא היה אותו ילד שהיה מתלהב מהחיוך שלי, כי כמובן יש לו את החיוכים שלהן

זה לא היה אותו ילד שחיכה לפגישה איתי, כי כמובן יש לו את הפגישות איתן

ואני? העלמתי עיין, אפילו שידעתי את זה עמוק עמוק בלב, שהוא לא נמצא באותו מקום שאני נמצאת (לא פיזית, שלא תטעו לי פה, רגשית) שאני מין ברירת מחדל שלו, שלא משנה מה יקרה, אני אהיה המשענת שהוא יוכל לפנות אליה שמישי תסרב לו, לא תיתן לו נו אלוהים יודע מה.

ואני מילאתי את תפקידי כמו שצריך, הייתי אחלה עובדת והוא כמובן היה אחלה בוס עם אחלה בונוסים.

ואז הגיע אותו יום שבת מוחעחעחע, אותו יום שבת המקולל שהחלטתי, שזהו אני מספרת לו על ריגשותיי שיעשה מה שבאלו עם המידע הזה ( והוא עשה מה שבאלו עם המידע הזה, אל תטעו!). היינו בים באותו יום עם חברים, אמרתי לו להצטרף אליי לסיבוב.

והוא כמובן? הסכים, מה יש לו להפסיד פה, אבל הוא לא ידע כמה יש לו להפסיד באותו סיבוב ( אותי ).

לקחתי אותו לאיזה פינה מבודדת בים ( לא, לא ניסיתי לאנוס אותו דונט ווארי) , סיפרתי לו על ריגשותיי, יותר נכון גימגמתי מאשר סיפרתי אבל לא נורא.

עבר בראשי המחשבות בזמן שאני מחכה לשמוע את דעתו, הנה עשיתי את זה! כל הכבוד לי ! אמיצה שכמותי!!

מחכה לשמוע תשובה ? מילה? ציוץ? משו?!!!

ואחרי כמה דקות של המתנה ( במצב שבו הייתי כמה דקות היו הדקות האלה בבית חולים, בין החיים למוות. שהקו עוד שנייה הופף לקו ישר והכל נגמר ואתה יכול לראות את עצמך מלמעלה) הוא ענה וכמובן לא כמו שציפתי, שאל " מה לא התקדמת?" (סליחה?! איך אפשר להתקדם אם אתה חתיכת נצלן מנייאק שמנצל את הרגשות שלי עד תום?! שמנשק אותי ואז ממשיך בחיים שלו כאילו כלום?! איך אפשר להתקדם!!?! תלמד אותי את הנוסחאה לזה!)

וכמו תמיד, השיחה איתו נגמרה בדמעות, בבכי, בכאב. אבל זה עבר, כמו שכל דבר עובר בחיים ( לפי מה שלימדו אותי, לא?)

כעבור ארבע ימים, החלטתי שאני נפגשת איתו, מסיימת את העניין הזה אחת ולתמיד ומפסיקה כל קשר איתו!

הוצאתי את מה שנשאר מהעמוד שדרה שלי מהארון,נפגשנו...

אמרתי לו הכל, כל מה שאני חושבת כל מה שאני מרגישה, איך הוא השלה אותי כל הזמן הזה, איך הוא לא העריך אותי כל הזמן הזה, כמו שצריך, ילדה טובה שכמותי אמרתי הכל!, ואז הגיע הרגע המשפיל.. התנשקנו, למה? כובע.

כ"כ כעסתי על עצמי בדרך הביתה, כ"כ שנאתי את עצמי, כ"כ הגעלתי את עצמי, התפללתי לרעידת אדמה שתבלע אותי איתה ותעלים אותי מפה (ואלוהים לא הכי הקשיב לבקשה שלי). לא דיברנו כ"כ הרבה מאז, כי ככה זה תמיד, עושים את מה שעושים ואז כל אחד חוזר לחיים שלו, לבנים\בנות שלו, לחברים שלו, בקיצור!? היינו ממשיכים כאילו לא קרה כלום והוא קיבל את זה כמו שצריך, חבל שאני לא כ"כ.

לא יצא כ"כ הרבה לדבר מאז, ואז ראיתי אותו בקניון שהייתי עם חברים. פשוט נשברתי, כמו שנופלת כוס משולחן? פשוט ככה, נשברתי.

הכל יצא ממני, הכל נשטף ממני, שטף את כל השנאה לעצמי, ואת כל הגועל לעצמי וכמובן? אליו ( את האמת? הרוב אליו...) הייתי חייבת לדבר איתו לא משנה מה, הייתי חייבת לדבר איתו עלזה להסביר לו שזהו לי זה לא מתאים פשוט לא מתאים!

ובדרמטיות הזו? שלחתי לו אסמאס שחייבים להיפגש אני צריכה לדבר איתו, ואז באמת אמרתי הכל כמו שצריך, חשבתי בראש כמה מלכה יצאתי שלא נגררתי לנשיקות איתו וכאלה, כמה מלכה  יצאתי שעמדתי על שלי!!

קבענו שנגמור לדבר על זה יום אחרי ( נו ברור הוא היה צריך ללכת, אז שינינו את זה לזמנים שלו איך לא?) ניפגשנו יום אחרי. לא היה כ"כ על מה לדבר את האמת סיימנו לדבר על זה אתמול, אבל רציתי לסגור את זה יפה אחת ולתמיד.

ולצערי? סגרתי את זה קצת יותר מדי יפה, נו אתם מבינים אותי אתם כבר יודעים לבד מה קרה. ( כן בדיוק מה שאתם חושבים, התנשקנו וכאלה, שוב!)

הוא היה צריך ללכת אז זה אומר שאני הייתי צריכה ללכת, ירדנו לתחנת האוטובוס ( איזה בנאלי זה אויש), ובדיוק באתי להגיד לו את מה שניסתי להגיד לו כל היום, אבל אישה נחמדה הגיעה שהחליטה לספר לנו על העבודה שלה ושל חבר שלה (כן גם זה מעניין אותי בזמן שאני על קוצים, נכווון)

עלינו לאוטובוס ורשמתי לו הודעה בפלאפון שהכניסה בתוכה את כל מה שרציתי להגיד לו בחצי שנה הזו משו כזה? על זה שנהיינו יזיזים ולא מתאים לי ושאני מעדיפה להתרחק ממנו ולא להיות איתו בקשר, הראתי לו את זה, הוא קרא , לא הראה יותר מדי חשיבות ועניין בנושא וירדתי מהאוטובוס.

בטח אתם חושבים שכאן נגמר סיפור האהבה החסר פואנטה הזה? לצערי, לא ( אבל אין מה לדאוג, אנחנו קרובים לסוף חברים :)

יצא לנו עוד פעם אחת להיפגש בים עם חברים ( שבת הזו האמ האמ ) אחרי שלא דיברנו שבועיים + - , הוא לא הראה יותר מדי כאב עליי , וכמה שאני חסרה לו

( אני לא חסרה לו, אל תחשבו שיש שינוי בעלילה).

ואת האמת, הדי מפתיעה והמוזרה הזו? הוא לא כ"כ חסר לי כמו שחשבתי שהוא יהיה. נכון יש רגעים של חולשה שאני רוצה אותו איתי

ויש את הרגעים האלה, המאושרים שאני פשוט לא מבינה איך המשכתי את זה בכלל, הרי יש לי כ"כ הרבה מאהבים (לא משוויצה תרגעו)

ואת העבר? משאירים בעבר כי זה היה ונגמר.

ואני צריכה להשאיר מקום לסיפורי אהבה קיטצ'יים אחרים שיבואו בהמשך ואואו תאמינו לי שיבואו , כי כאן לא נגמרים חיי האהבה שלי ( או החיים שלי עצמם, אני סתם דרמה קווין)

ואותה ילדה שלא אומרת לו וחסרת העמוד שדרה? העפתי אותה ממני, אבל עדיין לפעמים צצה ומשבשת לי את התוכניות, אבל קורה לא ?

אני? עברתי הלאה

אני? משאירה את הכאב מאחור

אני? חזקה מתמיד (:

אני? מודה לו על מה שהיה ( כן כן מודה באיזשהו מקום) כי זה רק חישל אותי וגרם לי להיות חזקה יותר.

ועכשיו אני גאה להגיד, שלא רק אתה במקום אחר כן כן לא רק אתה, גם אני במקום אחר

שלכם,

רותם 3>