את לא תביני מותק,זה עיניין של מלאכים

ואו.

עבר שנה, שנה מאז שפתחתי את הבלוג ויותר מחצי שנה מאז שכתבתי פה.

שאני מסתכלת אחורה, זה נראה לי כלום זמן , כאילו רק לפני שבועיים כתבתי את הפוסט הארוך המציק הזה.

לא מעט יצא לי השבוע להיכנס לבלוג, לא בשביל לראות מה חדש בתגובות וכאלה, פשוט לקרוא

להיזכר בכל התקופה שעברה עליי,להיזכר איך הייתי,להיזכר במה שעבר עליי.

עכשיו? עכשיו אני שונה לחלוטין, אם זה בצורת כתיבה שלי, אם זה במראה שלי ואם זה בנקודת חשיבה שלי.

נראה לי זה נובע מבגרות, לא ממשהו אחר. התבגרתי בחצי שנה - שנה יותר ממה שיכלתי לתאר לעצמי , עברתי כ"כ הרבה

אם זה מבחינת אהבה,מבחינת משפחה,מבחינת חברים ומבחינת עצמי.

אז זהו, תלמידת תיכון, נראה לי כבר אומר הכל חח

חברים חדשים , סיפורים חדשים, בקיצור, חיים אחרים..

אני לא אשב אכתוב כל מה שעבר עליי , עדיף כבר להוציא ספר

אבל בקיצור ? פחות טוב לי משנה שעברה

אני והחברות הכי טובות שלי התרחקנו, עם כמה שלא רצינו שזה יקרה אבל זה היה ברור שזה יקרה.

כל אחת בחיים שלה, בחברים שלה ובבית ספר שלה.

נראה לי זה מה שכ"כ מקשה עליי השנה, זה כמו ללכת על חבל דק , בלי שיהיה איזה בד שיתפוס אותך למטה שתיפול

באופן תיאורטי, הן היו הבד שלי, שאני יודעת שבכל בעיה ובכל משבר יהיה לי אותן. שהן יקבלו אותי כמו שאני עם כל הטעויות שאני אעשה.

עד השנה, לא ידעתי שהן חלק כ"כ גדול ממני, לא מהחיים שלי אלא ממני.

הן השפיעו עליי יותר מה שכל אחד השפיע.

אף אחת מאיתנו לא מוכנה לריחוק הקיצוני הזה , אבל אף אחת לא עושה מאמצים בשביל שנחזור להתקרב

עם כמה שזה משפיע עלינו אבל כל אחת תקועה בחיים שלה כמו שאמרתי.

המצב עוד ישתנה, אני לא אתן לו להישאר ככה

אחרי הכל, אני פייטרית (:

וכל הביכיונים על אותו אחד שאהבתי, ששבר לי את הלב

זה עבר, עבר לחלוטין...

שאני קוראת את כל מה שכתבתי עליו, אני מבינה עד כמה שהתבגרתי ועד כמה השתנתי..

אז זהו...

אין לי יותר מה לכתוב חחח

לא נראה לי שאני אחזור לכתוב פה בקרוב...

שלכם, רותם