סיפור בהמשכים- אין שם

הפעם אני לא חופרת- פרק 3 (:

פרק 3 (:

אז ידעתי, אלה ההורים האמיתיים שלי. זאת המשפחה האמיתית הראשונה שלי.

התחלנו לאכול ולהכיר אחד את השני, ואז היה צלצול בדלת...

נורה קמה לפתוח את הדלת ואני הסתכלתי כדי לראות מי זה..

כשהיא פתחה את הדלת הפלתי את הצלחת עם העוגה שעליה ורצתי לחדר.

נכנסתי לחדר טרקתי את הדלת ושכבתי עם הראש למיטה. התחלתי לבכות, כמעט נחנקתי מרוב בכי.

ריק בא אחרי לחדר וישב על ידי.

ריק: "מריאנה ? מה קרה? מי זה האיש הזה?"

מריאנה:"זה .. זה.. זה ההורה המאמץ הראשון שלי.."

ריק:"ומה הבעיה איתו ? הוא נראה לי איש נחמד מאוד ילדה."

מריאנה:"אין איתו שום בעיה טוב?  תעזוב אותי בשקט כבר !" צעקתי. בתוך תוכי לא רציתי שהוא ילך. לא רציתי להשאר לבד ולהמשיך לפחד מהאיש הזה.

אבא ריק כנראה הבין שלא התכוונתי ונשאר.

ריק:"לאיש הזה, יש לו שם?"

מריאנה:"אני לא אומרת את השם שלו שוב."

טוב אתם בטח שוב לא מבינים מה קרה, מן הסתם. אז אני אסביר.

ההורה המאמץ הראשון שלי הוא איש בשנות ב-30 לחיו, צעיר ונראה טוב ונחמד. קוראים לו שון.

שון בא לבית היתומים ששהיתי בו כשהייתי קטנה, ולקח אותי. הוא אמר שיש בינינו "חיבור", משהו מיוחד הוא קרה לזה.

כן בטח. בשבוע הראשון, כשהעובדת הסוציאלית עוד בקרה בבית, הוא התייחס אליי יפה. חשבתי שהוא ממש אבא למופת. אבל רושם ראשוני יכול להיות מוטעה, וזה היה המקרה.

אחרי שהעובדת הסוציאלית הפסיקה לבוא בתכיפות, הוא התחיל להתעלל בי. כשהוא קילח אותי הוא נגע בי, ועוד כול מיני דברים שאני לא רוצה להזכר בהם.

לפעמים, כשהלכתי לישון, הייתי קמה בלי בגדים. ככשאלתי אותו :"שון, אני הלכתי לישון עם בגדים. למה אני ערומה?"

הוא ענה שהיה חם בלילה והוא לא רצה שאני אסבול. ואני, ילדה קטנה, בערך בת 4 לא הבנתי שזה לא נורמאלי. חשבתי שזה הגיוני, הוא אבא שלי והוא דואג לי.

אחרי כמה זמן, כשכבר קצת גדלתי, הוא בא אליי כשצפיתי בטלוויזיה וביקש ממני להוריד את הבגדים. כששאלתי אותו למה הוא סטר לי ואמר:"כי זה מה שבקשתי ילדה חצופה."

הוא איים שאם אני אגיד למישהו סופי לא יהיה טוב.

למזלי, הוא שכח יום אחד לנעול את דלת הבית. הייתי בחדרי וראיתי טלויזיה. הוא בא שוב עם בקשתו שאוריד את הבגדים.

הורדתי, לא רציתי שהוא יסטור לי שוב. אחרי כמה דקות קשות של בכי בזמן שהוא עושה את "זממו", היו דפיקות בדלת.

למזלי שון לא שמע אותן, זאת הייתה קרין (העובדת הסוציאלית).

מכיוון שאף אחד לא ענה לה והיא שמעה בכי, היא פתחה את הדלת, נכנסה לחדרי וראתה כול מה שקורה.

מאז, לא ראיתי את שון יותר ולא רציתי לראות. מאז גם הטראומה שלי מכול משפחה מאמצת חדשה. אני לא רוצה עוד משפחה כזאת.

ונמשיך לשיחה שלי ושל ריק.

ריק:"אוקי, אני לא אכריח אותך להגיד את שמו. אפשר לדעת למה את לא רוצה לראות אותו יותר?"

מריאנה:"אני לא רוצה לדבר על זה.."

ריק:"בסדר, אני מבין אותך. אבל רק שתדעי, אני ונורה תמיד פה בשבילך בכול דבר שתצטרכי, תסמכי עלינו."

הרגשתי בטוחה איתו. חיבקתי אותו חזק חזק והוא אותי. סוף סוף יכולתי להרגע. ואז חשבתי, נורה איתו שם לבד. כדאי שנרד מהר !

ירדנו למטה, אני וריק, וראינו את נורה ושון מדברים אחד עם השני.

צעקתי לשון:"תעוף מהבית שלי ! תתרחק מאמא שלי !"

שון:"חמודה, למה את מתייחסת אליי ככה?" הוא התמם. אני כול כך שונאת שהוא עושה את זה ! הוא תמיד עשה את זה מול קרין.

מריאנה:"כי אני שונאת אותך! שונאת אותך" צעקתי. הדגשתי את המילים שונאת אותך, שירגיש מה זה.

שון:"אוקיי. אם את רוצה שאני אלך אני אלך, בסה"כ באתי לראות מה שלום ילדתי הקטנה." הוא אמר עם מבט של זעם בעיניים.

מעניין למה אני לא "ילדתו הקטנה" יותר.

הוא הלך והלכתי וחבקתי גם את נורה.

נורה:"מה קרה חמודה? יש משהו שאת רוצה לספר לי ?"

שתקתי. לא רציתי לספר לאף אחד. עדיין פחדתי ממנו, עדיין הייתי קטנה. וילדים קטנים יודעים לשמור טינה.

אחרי כמה דקות שברתי את השתיקה ואמרתי "אני אהיה בחדר שלי, אל תבואו !"

די הוצאתי את העצבים שלי עליהם, למרות שהם לא אשמים.

שנאתי את שון. כאילו שזה לא מספיק כול מה שהוא עשה לי , הוא גם בא והרס לנו את המסיבה.

אני רוצה שימות ! אני משתמשת בלשון הווה. אני עדיין, בגיל 16, לא שוכחת ולא סולחת לו. אני רוצה שימות. לאנשים כאלה לא מגיע לחיות, וגם אם כן מגיע להם, הם צריכים לחיות בבית משוגעים. אנשים כאלה הם אנשים חולים.

אחרי כמה דקות ששכבתי בחדרי, מסתכלת על התקרה, נזרקה אליי אבן מהחלון. היה מחובר אליה פתק...

יצא פרק חמוד נראה לי, פרק הבא מחר או מחרתיים =]