פרק 6 (:
רצתי מהר למטה וראיתי את ההורים שלי קשורים והוא מחזיק אקדח, מכוון פעם לנורה ופעם לריק.
למזלי הרב, שון לא ראה אותי. התכופפתי מהר וזחלתי למעלה לחדר שלי. התקשרתי למשטרה וספרתי להם.
בהתחלה הם לא האמינו לי עד שאמרתי להם שזה ריק.
הם באו במהרה והקיפו את הבית. אחד השוטרים צעק במגפון: "אתה מוקף. צא החוצה בידיים מורמות ואיש לא ייפגע."
שון הבין מה קרה אבל לא רצה לצאת.
אחרי 2 דקות שלא יצא בא שוטר לתוך הבית ולקח משון את האקדח. אחרי כמה שניות, שוטר אחר נכנס ואזק אותו.
ואני, ישבתי במדרגות וראיתי את כול מה שקורה. זאת הייתה טראומה נוראית עבורי.
כשראה שאני על המדרגות הוא צעק: "זה עוד לא נגמר, זה אפילו לא קרוב. יתומה!"
הוא ידע שהמילה יתומה מעוררת בי צמרמורת. רצתי מהר אל נורה וריק וחבקתי אותם. הם חבקו אותי בחזרה ואמרו תודה.
מאז, הבית היה שקט עד עצם היום הזה, ככה הייתי רוצה לסיים את הסיפור. אבל לא ככה הוא נגמר.
בואו נעבור לגיל 13.
אבל קודם, נספר לכם קצת על דמויות חדשות בסיפור:
נטלי- החברה הכי טובה שלי בזמן האחרון. הכרתי אותה כשהייתי בת 12 ועברתי לחט"ב. היא גבוה, יפה מאוד, עם שיער שחור כהה ועור בהיר. עיניים ירוקות ומבנה גוף רזה.
הרבה בנים היו מתחילים איתה.
ניקולס- הידיד הכי טוב שלי. גם אותו הכרתי לפני שנה. הוא בגובה שלי, נראה טוב, שיער בלונדיני ועיניים בצבע דבש.
אוקיי. אז הגעתי לבית הספר ביום הראשון ללימודים בכיתה ח'.
לצידי עמדו שני החברים הכי טובים שלי, נטלי וניקולס. נכנסנו בגאווה לבית הספר, במחשבה שאנחנו כבר לא הכי קטנים פה.
הלכנו לשכבה שלנו ובדקנו באיזה כיתה אנחנו. בגלל שכולנו בחרנו אחד בשני ידענו שנהיה ביחד, אז לא היינו מופתעים שכולנו היינו בכיתה ח'1.
הסתכלנו מי איתנו בכיתה וראינו שני שמות חדשים, לוקאס ואנדריי.
חשבנו בטח שהם ילדים חדשים וממש רצינו להכיר אותם ולראות מי אלה.
נשמע הצלצול, נכנסנו והתיישבנו בכיתה. אני ונטלי ישבנו אחת ליד השניה ואילו ניקולס ישב לבד בשולחן מאחורינו כדי שלא ישתעמם בשיעורים.
למורה החדשה שלנו קראו מריה, היא הייתה נורא נחמדה.
אחרי כמה דקות שהמורה ספרה קצת על עצמה ועל מה הולך להיות לנו השנה, הייתה דפיקה בדלת.
כשהוא נכנס לכיתה, כולי רעדתי. ראיתי את הילד הכי יפה בעולם, לפי דעתי. הוא היה עם שיער בהיר וחלק, היו לי עיניים כחולות כמו הים, והוא פשוט היה מושלם.
הוא נכנס לכיתה ואמר בבטחון: "היי אני אנדריי. אני חדש פה."
המורה אמרה לו שלום ובקשה ממנו לשבת ליד ניקולס. נטלי, שכנראה גם חשבה שהוא נורא יפה, נהייתה אדומה.
גמאני התרגשתי שהוא הולך לשבת קרוב אלינו.
המורה המשיכה לדבר וקבלתי פתק מניקולס: "בהפסקה נראה לאנדריי את בית הספר. תגידי גם לנטלי"
אמרתי לנטלי ושתינו שמחנו.
היה צלצול להפסקה וכמו שסכמנו, הראנו לאנדריי את בית הספר. זה היה די מוזר, בכול שנות הלימודים שלי לא באו אלינו תלמידים חדשים, אז הייתה לזה הרגשה מביכה, משהו.
אנדריי היה אדיש. חשבתי לעצמי שהוא בטח לא חושב עליי בכלל, לא כמו שאני חושבת עליו.
המשכנו בסיור וראינו עוד ילד שלא הכרנו. הוא היה נראה טוב, כמובן שהייתי מסונוורת מאנדריי אז לא יכולתי לראות באותו רגע כמה טוב הוא נראה,
היה לו שיער חום כהה כצבע העיניים שלו, אבל אפילו שהיה "ממוצע" הוא היה יפה מאוד.
הוא התקרב אלינו ואמר: "היי אני לוקאס, אני תלמיד חדש. אתם יכולים בבקשה להראות לי איפה זה ח'1?"
אמרנו לו שכן, גם ככה עוד מעט יש צלצול ולא כדאי לאחר ביום הראשון ללימודים.
הלכנו כולנו ביחד לכיתה.
בשיעור לשון, קבלתי פתק. חשבתי לעצמי 'נו, שוב ניקולס עם החפירות שלו..'
פתחתי את הפתק והיה כתוב בו:
"היי, את נראית לי ילדה חמודה. רוצה לעשות משהו היום אחרי בית ספר?
אנדריי."
נהייתי אדומה והשתדלתי שאנדריי לא יראה אותי. חשבתי מה לכתוב, לא רציתי להראות נואשת מידי, אבל רציתי לגלות התעניינות.
בסופו של דבר כתבתי:
"בטח, נשמע מגניב. נדבר"
והבאתי לו.
הסתכלתי בזווית העין וראיתי שהוא חייך. קרצתי לנטלי והיא הבינה שמשהו קורה וחייכה.
בסוף היום, אנדריי קרא לי מרחוק "מר, מר !"
עשיתי את עצמי לא שומעת.
הוא רץ אליי וסובב אותי אליו.
אנדריי:"לא שמעת אותי? כבר מתוך הכיתה אני צועק לך!" הגזים וצחק.
מר: "סליחה, פשוט יש כאן הרבה רעש" ושנינו גחכנו.
אנדריי: "אז.. מה את רוצה שנעשה? חשבתי שתראי לי קצת איך אתם מבלים פה. אני לא רוצה להשתעמם"
מר: "אנחנו בדר"כ הולכים פה לקניון. הוא ממש גדול ויש הרבה מה לעשות שם. אבל אתה בן אז אני לא יודעת אם אתה כול כך אוהב קניונים..."
הוא עצר אותי ואמר: "אם את אוהבת ללכת לשם, מי אני שאגיד לך לא?"
מר: "אבל אם אתה רוצה ללכת לקניון אני צריכה לעבור בבית ולקחת איתי כסף. רוצה לבוא?"
אנדריי: "טוב"
הלכנו לבית, הבאתי כסף והתקדמנו לכיוון הקניון. בדרך דברנו על כול כך הרבה דברים, דברנו רק במשך כמה דקות והרגשתי שאני מכירה אותו כול החיים.
הגענו לקניון, בהתחלה ראינו סרט אבל בגלל שצחקנו והפרענו הוציאו אותנו משם.
זה היה ממש מצחיק. אח"כ הלכנו לאכול צהריים.
היה כבר ערב ואנדריי ליווה אותי הביתה. במשך כול היום אני ראיתי שהוא מסתכל עליי אבל התעלמתי.
כשהיינו קרובים לבית שלי הוא עצר אותי וסובב אותי אליו.
אנדריי: "מריאנה, אני יודע שרק היום הכרנו אבל.. אני מתחיל לחבב אותך. מאוד"
לא הייתי בשוק, הרבה בנים רצו להיות חברים שלי בשנה שעברה.
מר: "באמת? תודה. גם אני אותך". בלי לשים לב המילים האלה יצאו לי מהפה. כנראה בגלל שבאמת הרגשתי ככה.
הוא התקרב אליי והתנשקנו. כן, אני יודעת שהכרנו רק ליום אחד, אבל היום הזה היה יום ארוך וכיפי איתו. אמרתי לעצמי שנזרום עם זה ואם ילך אז יהיה טוב, אם לא אז אפשר להמשיך הלאה.
חשבתי ככה, כי אף פעם לא הייתי מאוהבת. אף פעם לא סבלתי בגלל אף בחור, כי לא נתתי לאף אחד להתקרב מספיק.
לא ידעתי איך זה במערכות יחסים, ושנפגעים כול כך.
הנשיקה הייתה ממש כיפית. המשכנו ללכת לכיוון הבית ובעדינות הוא חבק אותי.
הגענו הביתה והוא נתן לי נשיקה בלחי ואמר "נתראה מחר בבית ספר."
"רגע" אמרתי.הוא הסתובב אליי. "מה איתנו עכשיו?" לא הייתי בטוחה. לא ידעתי אם אנחנו חברים, או שסתם 'בקטע'.
אנדריי: "מה את רוצה שיהיה איתנו?"
עניתי לו בתשובה מתחכמת ואמרתי: "אני לא יודעת, אתה זה שנשקת אותי." וחייכתי חיוך קטן.
אנדריי: "טוב אז אני רוצה, שתהיי חברה שלי. את רוצה?"
מר: "כן, אני רוצה."
הוא נישק אותי נשיקה קטנה בין הלחי לפה ואמר לילה טוב.
הייתי די שמחה, הוא ילד ממש יפה וחמוד ומקסים בנתיים.
הלכתי לישון עם חיוך על הפנים ...
הסיפור תפס פה כיוון אחר לגמרי, תגידו לי אם אתם אוהבים את הכיוון הזה ואני אמשיך איתו. אם לא אז אני אנסה כמה שיותר לשנות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Anonimus :)