לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

" לא בא לי לשמוע . . . "



Avatarכינוי:  המספרת.*

בת: 31

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2008

פרק 18- 30 שעות.


 

"עוד כמה שעות ואנחנו בארץ!" סבתא קראה בהתרגשות ונשקה לי בלחי את אחת מנשיקותיה הדביקות שמשאירות את סימן האודם על הלחי.

נכנסנו כל הקבוצה לשדה התעופה. אחזתי בידי את המזוודה ועוד כמה שקיות בגדים שכבר לא נכנסו אליה.  "הספקת לקנות הרבה אתמול "  מאי אמרה בחיוך ועמדה לידי אוחזת במזוודה ענקית אדומה.  "מי שמדברת!" צחקתי "קנית אולי שני בגדים פחות ממני!" הוצאתי לה לשון.

"על מה המריבה?! מי קנתה יותר בגדים?" חן הצטרפה פתאום מאחורניו. "סבתא שלי לוקחת מקום ראשון!"  היא אמרה בגאווה ושלושתינו פרצנו בצחוק מתגלגל.

 

"כולם להגיע לכאן בבקשה!" המדריך שלנו קרא וסימן לכולם להתקרב. יורם עמד מאחוריי מאי ודחף אותה קלות בגבה מזרז אותה.  

"הנה הכרטיסים שלכם" הוא אמר והחל לחלק את כרטיסי הטיסה "מי שמאבד את הכרטיס נשאר בצרפת!" אמר וצחק צחוק קולני מהבדיחה של עצמו.

לקחתי את הכרטיס שלי והכנסתי לתיק של סבתא.  "טוב, הטיסה בעוד שעה. יש לכן זמן להסתובב פה קצת ואז אתן צריכות להגיע לשער B7" סבתא הסבירה למאי ולי והצביעה לכיוון הכניסה אליה אנחנו אמורות להגיע מאוחר יותר.  הנהנתי בראשי ולקחתי את מאי ביד להסתובב בחנויות שבשדה.

"שנייה אני רק מודיעה לאבא שלי" היא משכה אותי חזרה לכיוון שאר הקבוצה.   "אבא אני וליאן מסתובבות פה קצת... אנחנו נבוא עוד מעט אל תדאג..  שוש הסבירה לנו לאן להגיע." מאי הסבירה בזריזות לאביה.

"את בטוחה ?  לא כדאי להסתובב פה לבד." הוא אמר בדאגה.

"אבא ! " היא קראה וגילגלה את עינייה.

"בסדר בסדר..  אתן רואות את הכניסה שם?" הוא שאל והצביע לכיוון השער של המטוס שלנו.

"כן כן .. שוש כבר הסבירה לנו!"  מאי רקעה קלות ברגלה.

"תגיעו לשם בעוד חצי שעה בערך.. ואל תאחרו אחרת ייסגרו את שערי הטיסה! ולא לעבור את החנויות ששם " אמר והצביע לכיוון אחר "תישארו באיזור ובלי שטויות!" הוא המשיך להטיף והתעלם מדברייה של מאי.

"נו אבא אני לא ילדה קטנה. ביי!" היא נשקה לו בלחי והוא בתגובה חיבק אותה חיבוק חזק ואבהי, כזה שמוכיח שהוא ישמור עלייה תמיד.  עמדתי בצד מביטה בשניהם והרגשתי צביטה בלב.  כמה שהייתי רוצה את אבא שלי , שלמה, לידי עכשיו.  כמה התגעגעתי אליו, כמה התגעגעתי לספר לו , לשתף אותו...

הייתי מספרת לו על הדיאטה שלי.  אני בטוחה שהוא- בניגוד לאמא- היה תומך בי.  "מה שטוב לך טוב גם לי " הוא תמיד אומר.   כמה אני זקוקה לו עכשיו.

דמעות החלו להיקוות בעיניי , ניגבתי אותן בזריזות לפני שמישהו יבחין.  "מאי.." לחשתי בשביל לזרז אותה.

"אבא אתה מועך אותי.. אני הולכת רק לחצי שעה תירגע" היא אמרה והוא הרפה את החיבוק.

"תודה לאל!" היא זרקה לאוויר בהקלה.  "קרה משהו?" שאלה כשראתה את עיניי.  קיוויתי שאף אחד לא ישים לב.

"לא כלום " חייכתי חיוך מאולץ מלא בשיניים לבנות וישרות.

"איזה חיוך, איזה חיוך!! של מלכה!" היא צווחה וחיבקה אותי מהצד. כמה זמן שלא הייתה לי חברה אמיתית – כזו שלא מתקשה לפרגן ולחלק מחמאות. צחקתי וחיבקתי אותה חזרה. 

"בואי לשם" הצבעתי על חנות בגדים קטנה.

"לא הספיקו לך כל הבגדים שקנית אתמול!?"  צחקה.

"אויש תשתקי" דחפתי לה מרפק והמשכנו ללכת לכיוון החנות.

עברנו בחנויות נוספות עד שמאי פלטה לפתאום "את לא רעבה?" ושאפה לנחיריה את ריח המסעדה שלידה עמדנו.

האמת היא שאני גוועת. לא אכלתי כבר יותר מ-24 שעות.  אבל להרוס את כל הצום הזה עכשיו? אין סיכוי.

"לא.. אני דווקא לא.." שיקרתי ומאי לא הבחינה בכך למזלי.

"טוב בטח יש אוכל בטיסה אז אין טעם שאני אוכל עכשיו.." אמרה מאוכזבת  "בואי נחזור, הבטחתי לאבא שלי חצי שעה ואני באה.. " היא משכה בידי והלכנו לכיוון שער B7 .

"את יושבת לידיי במטוס כן? " וידאתי.

"ברור!" היא צווחה והתחילה ללכת מהר יותר, לא רוצה לאחר.  כנראה מפחדת מהתגובה של אביה..

 

לאחר שעה בערך של ישיבה בחדר ההמתנה של המטוס, עלינו סוףסוף לטיסה. לטיסה שמחזירה אותי לארץ.  לטיסה שמחזירה אותי אל אמא , ואבא וענת וגלי אחותי החורגת.

 

התיישבתי ליד החלון- כרגיל.  מאי התיישב לידיי ולידה אחיה רועי.  סבתא שוש ישבה לפניי, ליד שרה.

"תפסת לי את המקום ליד החלון" מאי אמרה.

"זה המקום הקבוע שלי" צחקתי.

"את טסה הרבה?"

"אפשר להגיד... כמה פעמים בשנה"

מאי הייתה מופתעת.  "וואי.. איזה כיף לך.   כשאמא שלי עוד הייתה איתנו היינו טסים כל שנה אפילו פעמיים.. אבל מאז שהיא.. מאז שהיא..." מאי התחילה והתקשתה לבטא את המילה.

"נפטרה.." השלמתי אותה בעצב.

"כן.. אז מאז, זו הטיסה הראשונה שלנו..."

 

"נא להדק חגורות" הדיילות עברו בין הכיסאות וביקשו בנימוס , הידקתי את החגורה ותוך כמה דקות כבר יכולתי לראות את העננים מהחלון.

 

מכאביי הבטן שהתחילו אתמול התעלמתי , אך פתאום ראשי התחיל לכאוב.. מן כאב חד בצדי הראש.  עצמתי את עיניי ועיסיתי עם אצבעותיי את הרקות.

"הכל בסדר?" מאי שאלה בדאגה.

"כן כן.. סתם.. כואב לי הראש פתאום" עניתי במאמץ רב, מרגישה את ראשי קודח.

"סליחה , דיילת" מאי קראה בנימוס והרימה את ידה.  הדיילת התקרבה לעברינו "אפשר לעזור?" שאלה והביטה באחיה הישן של מאי.  "אפשר לקבל כוס מים?" מאי ביקשה. הדיילת הנהנה בנימוס והביאה כוס מים צוננים עם קרח.  "תשתי, זה יעזור" מאי אמרה והגישה לי את הכוס.

שתיתי את המים ונשענתי  לאחור.  "אני.. הולכת קצת לישון" הודעתי למאי ופניתי עם ראשי לכיוון החלון. תחושת הרעב גברה , הרגשתי שהבטן נדבקת לי לגב.  הייתי חייבת לאכול משהו אבל לא יכולתי להרשות לעצמי... לא עכשיו.. רק עוד קצת.

ברגע שיעברו 30 שעות אני אוכל.  רק עוד קצת..

עצמתי את עיניי ונרדמתי.

 

 

"הבאנו שלום עליכם! הבאנו שלום עליכם!"  שירת אנשי המטוס גרמה לי לקום בבהלה. כולם מחאו כפיים לטייס ושרו שוב ושוב עד שהמטוס עצר לחלוטין.

"בוקר טוב יפהפיית הנילוס!" פרצופה של מאי הביט בי מקרוב, מחייך חיוך גדול ומושלם.

"בוקר טוב.." עניתי חלשה ושיפשפתי את עיניי.

לאחר כמה דקות המטוס החל להתרוקן. לקחתי את תיק הגב שלי וירדתי עם כולם מהמטוס.  "אני.. לא מרגישה כל כך טוב.." אמרתי לסבתא ואחזתי בבטני.  "בואי , ניכנס לשדה התעופה ואני אקנה לך כבר משהו לאכול.. לא אכלת מהבוקר! היא נזפה בי ושתינו הלכנו לאסוף את המזוודות.   לאחר זמן המתנה שנראה כמו נצח לקחתי את המזוודה השחורה והגדולה שלי , והלכנו להקשיב לדברי הסיכום של המדריך.  כולם מחאו כפיים וחיבקו אחד את השני לאות פרידה.

"ביי , תשמרי על קשר!" מאי אמרה וחיבקה אותי חזק.  "אל תדאגי, המספר שלך שמור בפלאפון של סבתא שלי.. כשאני אגיע הביתה אני ישר אכתוב אותו אצלי.. " חייכתי אליה וחיבקתי אותה חזק , מרגישה שאני עומדת להתמוטט.

אני וסבתא נפרדנו משאר האנשים החלפנו כמובן מספרי טלפון, אימייל, אייסיקיו, מסנג'ר, וכל דרך התקשרות אפשרית.

נופפתי לכולם לשלום , חייכתי חיוך אחרון ויצאתי משערי שדה התעופה.

 

"היי! הנה אמא ואבא וענת!" סבתא קראה והצביעה לכיוונם.

ראיתי את אמא רצה אליי ואבא עמד מאחור אוחז בכתפה של ענת –אשתו ומחכה בהתרגשות שאני אגיע.  רצתי לכיוונם , ראשי התחיל להסתחרר.   "סבתא אני לא מרגישה טוב..." מלמלתי ונעצרתי בפתאומיות.   "ליאן! ליאני!" אמא חיבקה אותי בחוזקה.

הכל הסתובב לי.  "אמא.. אני לא מרגישה טוב.." היה המשפט הראשון שפלטתי.  התיישבתי על המזוודה שלי מנסה לסדר את התמונות בראש.  "שלמה! בוא מהר!!!" אמא צעקה בדאגה וסבתא חיפשה בתיקה בקבוק מים.

 

 

לא שמעתי , או ראיתי כלום.

 

נפלתי.

 

 

נכתב על ידי המספרת.* , 24/7/2008 15:10  
36 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



6,921
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , מגיל 14 עד 18
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להמספרת.* אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על המספרת.* ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)