פקחתי את עיניי בכבדות רואה את פנייה הדואגות של אמי רוכנות מעליי. "מה קרה?" הצלחתי למלמל בקול חלוש והבטתי על סביבתי. שכבתי שם חסרת אונים על אלונקה כתומה שומעת את קול הסירנה של האמבולנס בו אני נמצאת. "אוי יפה שלי! חיים שלי!" אמא קראה וחיבקה אותי. האחות שישבה על ידה הורתה לי להרים את רגליי והניחה אותן על כמה כריות גבוהות. "כעת לאחר שהתעוררת" אמרה "הדם צריך לזרום למוח , אנחנו עוד לא יודעים מה גרם להתעלפות."
"נגיע לבית החולים עוד רגע ונברר" אמא השלימה את דבריה.
ניסיתי לקום ללא הצלחה "לא לא לא , את חייבת לשכב, להירגע, לנוח" האחות דיברה בשקט ובנחת.
"איפה סבתא?" נזכרתי פתאום.
"היא נוסעת עם אבא וענת במכונית של אבא, הם יגיעו לבית החולים כל רגע" אמא אמרה. בדיוק אז האמבולנס חנה וגבר חסון פתח את הדלתות האחוריות. אמא והאחות, שאת שמה עוד לא ידעתי, עזרו לי לרדת בזהירות מהרכב. התקשיתי לעמוד הכל הסתובב לי עדיין. "קודם כל תשתי" האחות הורתה והגישה לי בקבוק מים צונן. שתיתי מהבקבוק ולאט לאט הרגשתי טוב יותר, אך עדיין חלשה.
"בואי, נתקדם" אמא אמרה ועזרה לי ללכת מכיוון שהייתי חלשה מדי בשביל לצעוד בכוחות עצמי.
"הבטן.." מלמלתי בלחש "והראש.."
נכנסנו לבית החולים והובלתי לחדר בו עשיתי כמה בדיקות ולאחר מכן שאלו אותי האם אני יודעת על משהו חריג שבגללו ההתעלפות.
"אני... לא הרגשתי כל כך טוב היום.. אבל אני לא יודעת למה בעצם התעלפתי.." שיקרתי. לא סיפרתי לאף אחד על הצום. "התייבשות" נכנסה אחות אחרת עם טפסים בידיה. תוך כמה שניות כבר הייתי מחוברת למתקן שמטפטף לי מים ומזון לגוף. "מה זה?" שאלתי מצביעה על המחט שהייתה נעוצה בידי. "אינפוזיה" האחות ענתה בנחת "גופך לא יכול כרגע לקבל מזון ומים דרך מערכת העיכול, כמו שאמרתי- התייבשות, לכן צריך להחדיר את המזון לגופך בדרכים אחרות. ואת גם תצטרכי להישאר פה הלילה. מחר נראה מה מצבך.."
נשכבתי לאחור מיואשת. "הכל יהיה בסדר" אמא חייכה אליי חיוך דואג והביטה באחות לאישור דבריה, האחות הנהנה בהסכמה וחייכה גם היא, "טוב אני חושבת שניתן ל..." "ליאן" השלמתי אותה.
"כן, אני חושבת שכדאי שניתן לליאן לנוח קצת ונחזור עוד מעט" היא אמרה וסימנה לאמי לצאת מהחדר.
אמא נשקה לי במצח ולחשה שהיא תחזור עוד מעט ושתיהן יצאו מהחדר. "ליאני!" אבא נכנס בפאניקה וחיבק אותי חזק "אבא.." לחשתי "אתה מועך אותי".
"סליחה" הוא אמר ונשק לי בלחי. "מצטער שלקח לי זמן להגיע , פקקים.."
"זה בסדר" חייכתי "אני כבר מרגישה יותר טוב... עוד לא מאה אחוז אבל יותר טוב".
"יופי.. יופי.." הוא אמר והביט בי. "איך היה בצרפת? למה לא התקשרת כל ערב כמו שביקשתי?"
"היה מדהים ולא התקשרתי כי לא התגעגעתי" הוצאתי לו לשון.
אבא הבין שצחקתי איתו והוא רק חיבק אותי ואמר "הוו.. ליאן ליאן מה נעשה איתך?!" וצחק צחוק מתגלגל ורועם.
"שלמה.." ענת , אשתו, הופיעה בכניסה לחדר "האחות ביקשה שתצא" היא אמרה בשקט וחייכה אלי. אבא נשק לי במצח והלך לכיוון הדלת.
"תרגישי טוב" ענת אמרה ושלחה לי נשיקה באוויר.
עיניי נעשו כבדות פתאום והרגשתי איך הן נעצמות לאט לאט. נתתי לעצמי להירדם, לבד, בשקט של בית החולים.
שמעתי בכי שמגיע מחוץ לדלת "אמא, זו לא אשמתך" אבא שלי אמר, כנראה לסבתא שוש.
"כן שוש, היא תהיה בסדר. את יכולה להפסיק לבכות. היא בסה"כ התייבשה.. ואני יודעת שזה לא בגללך" אמא אמרה ושמעתי את סבתא נרגעת לאט לאט.
לאחר כמה דקות של ליחשושים בהם ניסיתי להקשיב – ללא הצלחה, שמעתי את אמי אומרת "זה בסדר שלמה, אני אשאר פה איתה הלילה. אתה וענת יכולים לחזור הביתה" אמרה "ותחזיר גם את שוש" הוסיפה בלחישה "לא טוב לה כל המצב הזה.."
"את בטוחה?" אבא שאל בפעם המיליון, "תשארי פה לבד?"
"שלמה, זה בסדר. באמת. אתם תחזרו.. אני אמסור לה שהייתם חייבים ללכת.."
"אם את אומרת.. " אבא אמר.
שמעתי צעדים מתקרבים , עשיתי את עצמי ישנה וחיכיתי שהאדם שנכנס יילך.
"סליחה ילדה שלי, סליחה" זו הייתה סבתא, היא לחשה מתייפחת ונשקה לי בלחי "זו אשמתי , סליחה" היא אמרה שוב ושוב וחיבקה אותי חזק.
"ששש.. את תעירי אותה!" אבא לחש את אחת ה'לחישות' הרועמות שלו.
"להתראות" סבתא נשקה לי במצה בפעם האחרונה ויצאה מהחדר.
ושוב, שקט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
המספרת.*