שונאת להתאכזב מאנשים.

שונאת לגלות דברים מסויימים על אנשים - שלא מועילים ליחס שלי כלפיהם.

שונאת לנסות בלי סוף למצוא חן בעיניי אנשים.

זה מטומטם.

שונאת לאכזב אנשים.

שונאת שמצפים ממני לדברים שאני יודעת שלא אוכל לעשות.

או שרוצים שאהיה מישהו שאני לא, מישהו אחר.

שונאת ללבוש מסכות.

שונאת אנשים דו פרצופיים. תלת פרצופיים. רב פרצופיים...

שנראים נחמדים, אבל בפנים הם זבל.

...

אני לא רוצה לבכות בגלל אנשים.

ולא רוצה להקשר לאנשים לפני שאני מכירה אותם באמת.

הבעיה היא שאני לא מכירה אף אחד עד הסוף.

כי זה בלתי אפשרי...

נדמה לך שאתה מכיר מישהו הכי טוב שאפשר.

אבל אתה לא. אתה מכיר רק צד אחד שלו. הצד שפונה החוצה.

אבל יש את המחשבות, יש את הרגשות, יש את הזכרונות.

יש את כל אותם דברים שמסתתרים עמוק עמוק בתוך אדם. ורק הוא מכיר אותם...

ואני שונאת לגלות כל פעם מחדש שאדם הוא לא מי שחשבתי שהוא.

זה מעצבן לדעת שאין אף אחד ביקום הזה... שהוא בדיוק כמוך.

נכון שזה מראה שכל אחד הוא מיוחד, אבל הייתי רוצה שיהיה מישהו אחד...

רק אחד... שיחשוב בדיוק כמוני, ירגיש מה שאני מרגישה,יידע את כל מה שאני יודעת,

ואני אדע הכל, אבל הכל - עליו.

בכל מקרה... לפוסט הזה אין מטרה מיוחדת. סתם שטויות שצצו לי בראש פתאום.