בוקר יום שישי.

הבית שקט.

שלווה נעימה כזו מסביב...

אבל אני שוב חושבת על אותם הדברים.

שוב מרגישה את אותה תחושה מעיקה.

למה? למה זה לא מפסיק?!

למה זה ממשיך לחזור על עצמו שוב.. ושוב.. ושוב..?

אפילו עכשיו, כששקט מסביבי, אני לא שקטה מבפנים.

ורק תוהה, למה זה קורה לי. למה דווקא אני. ומי אני בעצם..

רק תוהה למה אני לא מצליחה להשתחרר מהשרשראות הכבדות האלה,

שכובלות אותי,

שמדכאות אותי,

שלא נותנות מנוח.

מי אוהב אותי בעצם?

למי אכפת ממני באמת?

מעבר ל"היי" ו"ביי" יומיומיים...

מעבר לשיחות קצרות וחסרות תוכן.

מעבר למחמאות חסרות רגש.

מעבר למילים ריקות.

כן, מעבר לכל זה אני שוב שואלת את עצמי: "מי... מי אוהב אותי?"

וזה פשוט לא עובר.

לא עוצר.

ואני קיוייתי, חשבתי, ציפיתי שזה יפסיק.

אבל אני מניחה שאיפשהו, אולי בתת מודע, ידעתי... ידעתי שזו אני,

ושכזו תמיד אשאר. עם אותה תחושה.

כל ימי חיי.

אפילו כשזה לא יהיה כך, אני אדע בלב שזה שביר כל כך.

שזה יכול להתנפץ בדקה. בשנייה. בלי שאשים לב.

וכל כך נמאס לי מזה.

נמאס מאנשים שאומרים שזה לא ככה.

ומאנשים שנראים כאילו הם מנסים לעזור, אבל בעצם... לא אכפת להם ממני.

ונמאס מדמעות.

אני רק רוצה שזה ייגמר.

שייגמר סופסוף, אמרתי!!

אבל זה לא. זה לא... זה תמיד יישאר.

אותה תחושה מטומטמת שאני שונאת כל כך.

אותה תחושה שאני מתעבת!

היא לא עוזבת. לא עוזבת.

ושוב... אני לבד.

אפילו כשאני חושבת שהפעם זה נגמר לעד,

שהפעם זה לא יחזור,

שהפעם... זה שונה.

אני יודעת שאני טועה.

ואף אחד לא שם לב, לא מרגיש שמשהו פה לא בסדר.

ואיפה החברים בכל זה?

איפה המשפחה שלי בכל זה?

הם פשוט לא איתי בכל זה. רק אני. לבדי. מתמודדת עם זה כל פעם מחדש.

וכל פעם זה משאיר צלקת נוספת.

גדולה יותר.

עמוקה יותר.

צורבת יותר.

וזה לא עובר. פשוט לא עובר.

ושוב... אני לבד.