לא עידכנתי כבר יותר מחודש...

באמת שלא היה לי שום חשק לכתוב פה משהו, אפילו הכי קטן.

החודשים האחרונים סוחטים ממני את כל כולי, טיפה אחרי טיפה.

לא בקטע הלימודי, אלא יותר בקטע הנפשי...

כ"כ קשה לי עם עצמי.

אני מנסה להשתפר, מנסה לשנות משהו, מנסה כבר כ"כ הרבה זמן ש...

שפשוט נמאס לי לנסות.

אני כאילו הרמתי ידיים, ואמרתי לעצמי בלב "בשביל מה?".

בשביל מה להתאמץ ולהשקיע אם זה לא נותן לי כלום, אם אני מתאכזבת כל פעם מחדש, אם זה פוגע בי שוב ושוב, בלי טיפת רחמים, אם זה משאיר עוד צלקת, ועוד אחת, עד שכבר אין מקום חי? בשביל מה להתאמץ ולהשקיע אם... אם אני ממשיכה לשנוא את עצמי, ועכשיו - אפילו יותר מאי פעם?

וכל מה שאומרים לי -

הכל בולשיט!

אי אפשר לסמוך על אף אחד.

כי אף אחד מהאנשים הצבועים האלה לא יהיה איתי כשאני באמת אצטרך עזרה.

לאף אחד מהאנשים הצבועים האלה לא באמת אכפת ממני וממה שאני מרגישה.

כולם חושבים רק על עצמם.

ונמאס לי ללבוש מסיכות כדי שיאהבו אותי,

כדי שיחשבו שאני לא מי שאני באמת.

אני פשוט אני, אבל אני לא יכולה להראות את זה. לאף אחד כמעט.

בגלל זה זה נשאר בתוכי, נאגר, שכבה על שכבה.

שכבות של חוסר ביטחון, של שנאה עצמית.

ונמאס לי גם להראות שהכל בסדר.

כי זה לא!

למה אתם לא רואים את זה?!

למה אני יכולה לבכות רק עם עצמי, לבד, בחדר, כשחשוך מסביב?

למה אתם לא עוזרים, לא מרגישים?

וזה הכל.

זה כבר השתלט עליי.

עד מתי?!