כשסיפרתי לך מה אני אוהבת בך, חייכת.

אמרת לי שאתה אוהב בי הכל.

לא עצרת לרגע לחשוב מה היית רוצה לשנות.

זה היה כל כך נעים, להיות מכורבלת כך בזרועותיך.

חיממת לי את הנפש, הרגעת את הפצעים.

סיפרתי לך על החולשות שלי.

אתה אחת מהן.

כשאתה מחבק אותי, אני מרגישה שאתה מפחד.

מפחד שאני אעלם לך.

אני רוצה שתחבק אותי ככה כל חיי.

אל תדאג, אני לא אלך.

ואתה?

אתה יודע,

זה מוזר שגרמת לי להרגיש ככה.

התמימות תישאר מאחור

אך הדרך עוד ארוכה.

אולי הפחד הקודם לא יחזור

רק העצבות המעיקה.

ועכשיו זה שנינו יחד

הולכים בדרך מתוקה.

מה שכאב אתמול יעבור

הכל חתום בנשיקה.

***

כרגע אני ממש לא יודעת מה לעשות, על מי לחשוב, מה לרצות.

אני לא יודעת למה יש לי מצבי רוח כאלה מוזרים. פתאום באמצע היום אני מתעצבנת וצועקת על כולם,

לא שולטת בעצמי, פוגעת ביותר מדי אנשים. והכי גרוע זה שאני פוגעת באנשים שאני אוהבת.

אוף, שוב תקופה מעצבנת.

לא רוצה.

רוצה ים, רוח קרירה ולשכוח מהכל.

אני לחוצה ממשהו בזמן האחרון. לא יודעת ממה.

לא יודעת מה עובר עליי. בא לי... בא לי להגשים ת'חלומות שלי.

יש לי הרגשה שאני ממש חייבת לשנות משו, להגיע סופסוף למה שאני רוצה כל החיים.

למה אני לא לוקחת את עצמי בידיים?

פוסט מטומטם, אני יודעת.

live with that