אני רוצה לכתוב פה עד שהכל ייצא. עד שאני אפרוק הכל.

לכתוב ולכתוב, אפילו עד שהבוקר יעלה.

אני רוצה לבכות כדי שהכל ייצא, אבל אני לא בוכה בזמן האחרון. נגמרו הדמעות.

אני מדחיקה ומדחיקה, וכבר לא יודעת מה אני מרגישה ומה נכון.

אני לא יודעת אם אני אמיתית עם עצמי. ומצד שני, אני לא בטוחה שאני רוצה להיות.

אני מפחדת לגלות משהו כזה. אני לא רוצה לגלות את זה. אני לא רוצה שזה יהיה נכון.

אני שונאת את כל מה שקשור בזה. את כל מה שזה גורם לי להרגיש. את כל המחשבות האלה.

הרים על הרים, שעות על שעות, של מחשבות מהסוג הזה.

אני שונאת אותן, הן הורסות אותי.

אני כבר לא יודעת מי אני.

פעם ידעתי. פעם עשיתי כל מה שאני יכולה, כל מה שאני רוצה, כל מה שאני אוהבת.

פעם הרגשתי שהכל טוב, מושלם. חשבתי שאני יודעת איזו דרך אני רוצה בחיים. חשבתי שבחרתי.

עכשיו אני לא יודעת כלום יותר ולא מבינה כלום יותר.

בכל בוקר, כשאני מתעוררת, אני נזכרת בזה, ובכל לילה אני נרדמת עם המחשבה הזו. עם הכאב הזה.

הבלבול הפך לחלק עיקרי בחיים שלי עכשיו. לפעמים אני מרגישה ש... הנה, הוא מתחיל לדעוך, להעלם. עוד מעט יהיה לי טוב.

ואז הכל חוזר. לא עובר.

יותר מדי זמן.

יותר מדי זמן.

יותר מדי זמן.

חשבתי שהכל יעבור הרבה יותר מהר. חשבתי שזה רק שיגעון חולף.

קראתי על זה הרבה, ניסיתי להבין. באמת שניסיתי. זה מעורבב לי במוח כבר יותר מדי.

זה לא נותן לי מנוחה כבר יותר מדי זמן.

זה נכון? זה לא נכון? מה נכון בימינו? מה נכון לגביי?

אני הופכת את זה מצד לצד, מנתחת את זה, מנסה להביט בכל הזוויות של זה, בכל הצדדים.

הכל נראה רע. כל הצדדים האלה.

אני לא רוצה את זה.

לא רוצה חיים כאלה, עם המחשבה הזו.

היא כל הזמן איתי.

אני לא יודעת מה להרגיש. אני לא רוצה להרגיש. לא רוצה כלום כבר. פשוט לעצום את העיניים ולהתעורר, כאילו מתוך סיוט. להתעורר לעולם שהכרתי קודם, כשהייתי אני. מי אני עכשיו? אף אחד לא יודע. גם אני לא יודעת. אני לא יכולה לספר. לא מסוגלת. לא רוצה להאמין לזה. לא רוצה לחשוב שיכול להיות שזו מי שאני באמת. אני לא כזאת. אני לא. פשוט לא! ואולי כן?

למה זה הופך אותי? לאדם רע יותר? אני לא רוצה את זה! אני לא רוצה!!

אני רוצה שזה יעבור. אני רוצה שגל בודד ישטוף את זה ממני. יוציא את זה מתוכי כבר. זה הורג אותי!

יותר מדי זמן. כבר יותר מדי. וזה לא עובר.

חשבתי שיהיה טוב יותר.

זה התחיל בפתאומיות. הרגשתי מוזר. יותר מדי מוזר.

תחושה של חוסר אונים מוחלט, כאילו אני כבר לא שולטת בחיים שלי.

ניסיתי להסתיר, עד שלא יכולתי. סיפרתי, שאלתי, התייעצתי. צחקו קצת, ניסו לעזור, לא הבינו.

אני לא מבינה. לא מבינה. לא יודעת מה יקרה עם זה מחר. מה ישתנה מחר.

ועוד כמה זמן זה יימשך? עוד כמה?!

עד שאני לא אהיה מסוגלת לסבול את זה עוד?

עד שלא אוכל לשאת את המחשבה הזו יותר?

עד שכבר לא יהיה לי לאן לפנות?

ואז מה? מה אני אעשה עם עצמי? מה אעשה עם זה?

אני לא יכולה לזרוק את זה. זה מסרב להתנתק ממני.

לא יכולה להפסיק את זה. זה לא בשליטתי. כלום לא בשליטתי יותר.

כאילו שהדרך הברורה שנסללה מולי אתמול נעלמה.

עכשיו אני באמצע שום מקום. עומדת לבד ולא יודעת לאן להמשיך מפה.

אין שום שביל, אפילו לא הקטן ביותר.

לפעמים מופיע סלע קטן, ליום, או לשעה. פתאום משהו הופך לברור יותר. פתאום יש קצת תקווה.

ואז הסלע נעלם.

רק חול מסביב. או אדמה. אבל היא ריקה. בלי שום כיוון. כאילו הכל מסביבי פתוח. הכל.

ושום דבר לא מרמז לאן עליי לפנות, ואיזה כיוון הוא הנכון.

אני רוצה שזה ייגמר, כי אם לא - זה יגמור אותי. אני לא יכולה ככה יותר. פשוט לא יכולה!

לא יכולה, מישהו מבין אותי? מישהו שומע?

לאן נעלמתי? לאן נעלם כל מה שהכרתי? זה כבר לא העולם הקטן, הורוד והמושלם שלי.

זה משהו שאני לא מכירה. זה משהו שאני לא רוצה להכיר.

אני רוצה לחזור לאני הישנה. היה לי טוב. כלומר - לה.

לפעמים המחשבה הזו תקפה אותה, אבל זה עבר די מהר.

היא תמיד הצליחה להתאושש. היא חזרה להיות היא.

ועכשיו...

עכשיו אני לא יודעת מה לעשות.

פשוט לא יודעת.

וזו פעם ראשונה בחיים שלי שאני עד כדי כך מבולבלת.

בחיים לא הרגשתי ככה.

בחיים לא שמרתי משהו בלב כל כך הרבה זמן.

בחיים לא הייתי צריכה עזרה כמו עכשיו.

והבעיה היא שאף אחד לא יכול לעזור לי עם זה. אני יודעת שאף אחד לא יכול.

וגם אני לא יכולה.

אני תקועה עם זה. לעת עתה. עד שמשהו יזוז.

כבר יותר מדי זמן.

יותר מדי.

שכלום לא זז.

אני צריכה חיבוק עכשיו. חיבוק אמיתי.

הרבה זמן לא קיבלתי חיבוק כזה.

אפילו שאני יודעת שיש אנשים שאוהבים אותי. וגם אני אוהבת אותם. מאוד. מכל הלב.

אבל איפה החיבוק הזה?

איך הייתי רוצה שמשהו יופיע עכשיו, איזה סימן.

משהו שיסביר לי סופסוף מה קורה לי. ולמה זה קורה לי.

משהו שיסביר לי למה אני סובלת כל כך הרבה זמן.

משהו שיספר לי מה יקרה בעוד שבוע, בעוד חודש, בעוד שנה.

משהו שיגלה לי אם יהיה לי טוב. אם האבן העצומה הזו תרד כבר מהלב שלי.

היא כבדה כל כך.

יותר מדי כבדה.

וכבר יותר מדי זמן אני נושאת אותה איתי, בשקט בשקט.

גיליתי רק לאדם אחד.

אני לא יודעת מה האדם הזה חושב עליי עכשיו. אני רק יודעת שאכפת לו. שהוא רוצה שיהיה לי טוב.

אני יודעת שזה הדבר הכי חשוב לו בעולם.

הכי חשוב.

אבל עם זה אני תקועה לבדי. אף אחד לא יכול להוציא אותי מזה.

זהו. זה כבר עמוק עמוק בתוכי.

כבר יותר מדי זמן.

אני לא יכולה ככה יותר. לא יכולה. פשוט לא יכולה.

מישהו מבין איך זה כשמשהו כבר כל כך גדול עליך עד שאתה פשוט לא מסוגל לסחוב אותו יותר?

זה לא קרה לי אף פעם.

עכשיו זה כבר יותר מדי גדול עליי.

יותר מדי.

הכל קשה לי כל כך.

אני לא יכולה להוציא את זה.

אני רוצה לצרוח. צרחה ארוכה, חזקה, דוקרת.

שהכאב הזה ייצא כבר!

אני רוצה שהוא ייצא!

זה השאיר צלקת גדולה מדי. עמוקה מדי. אני לא יודעת אם אי פעם זה יעבור.

אני רק יודעת... שאני רוצה בכל הלב שזה יעבור. שזה יפסק לגמרי. לנצח. ושזה לא יחזור יותר לעולם!

לעולם!

וזה הדבר היחיד שאני רוצה עכשיו. היחיד.

-

כשאני מאושרת לשבריר שנייה, אני יותר מפחדת ממאושרת.

אני מפחדת כי אני יודעת שעוד רגע זה יעבור.