משלחת חילופי הנוער בין ישראל לגרמניה לשנת 2007 נגמרה היום רשמית.

בבוקר נפרדנו ו... זהו, הגרמנים נסעו. כשחושבים על זה, זה היה חודש שלם ביחד - שבועיים שאנחנו התארחנו אצלם בגרמניה, ושבועיים שהם התארחו אצלנו בארץ - ובחודש, כך גיליתי, אפשר להקשר מאוד לאנשים. כל הקבוצה הגדולה - אנחנו והם ביחד... זה ייחסר לי עכשיו. היציאות שלנו כל יום - חמולה בגודל כיתה, שפות מעורבבות, צחוקים - אני אתגעגע לזה. אני חושבת שבסופו של דבר, אף אחד כבר לא חשב לעצמו "הוא גרמני" או "הוא ישראלי". כן, להם יש בעיקר עיניים כחולות (למרות שגם לחלק מאיתנו), ולנו בעיקר שיער כהה. הם מדוייקים לרוב, וחלקנו, הישראלים, מה לעשות - קצת מאחרים (למרות שאני אישית שונאת כשמאחרים לי וגם שונאת לאחר, לכן מנסה לא לעשות את זה). הם גם לא שמים רגליים על מושבי כסאות באוטובוס, ולא זורקים פחיות קולה מקצה אחד של השולחן לקצה השני (ואז פותחים אותן ומשפריצים לכל עבר). אבל מי שם לב לזה כבר? אני מניחה שכולנו שכחנו קצת. פשוט נהננו יחד. כי אחרי הכל, אנחנו פשוט אנשים. והיה לנו פשוט כיף.

אני אתגעגע ומקווה לשמור על קשר איתם, ועל קשר לפחות קטן עם הקבוצה הישראלית שלנו (שאני מקווה מאוד שלא תתפרק, אבל כנראה שזה מה שייקרה). אני אוהבת להכיר אנשים חדשים, באמת אוהבת. אבל שונאת להפרד מחברים.

סה"כ - החיים מעניינים.