אוף די, מה נסגר איתי?

אני חושבת שאני מזוכיסטית.

הגעתי למשוואה פשוטה למדי:

כשזה קל - זה לא כואב.

וכשזה לא כואב - זה לא כיף.

עכשיו לא כואב לי. בגלל זה לא כיף?!

או שהגוף שלי פשוט פיתח לעצמו מערכת חיסונית מוזרה שכזו. כואב לי, עובר לי, כואב לי, זה שוב יעבור. והכאב כבר לא גורם לסבל. הכאב הוא בעצם החלק הכי טוב בסיפור. כאילו שאני רגילה אליו, נמשכת אליו, מחפשת אותו, אוהבת אותו.

וכלום לא חדש.

אין לי מושג מה אני רוצה מעצמי. ותכלס - פתאום לא אכפת לי.

פתאום... אני לא מרגישה כלום.

יצורה.

כן, אני בכל זאת מעדכנת... אבל גם מנסה ללמוד כמה שיותר במקביל.