לפעמים כשאני מתעוררת, אני מבינה כמה שהחיים היו יכולים להיות יפים אם הייתי חייה בחלומות שלי.

אני מתעוררת ורק מקווה לעצום עיניים ולחזור לאותה נקודה בחלום שבה התעוררתי. להמשיך להרגיש את זה, להיות שם.

התת מודע שלי באמת מודע להכל, מסתבר. הוא מודע טוב מאוד למה שעושה לי טוב ולמה שאני באמת צריכה.

לפעמים אני רוצה להציץ לעתיד.

האמת שבדרך כלל לא, אבל עכשיו לדוגמה אני רוצה את זה מאוד. עכשיו, אחרי שחלמתי את זה...

יכול להיות שאני אמשיך להיות תלוייה ככה בין חלום למציאות עוד הרבה זמן?

יכול להיות שאני אמשיך לקוות ככה ולצפות לאחד הדברים שחלמתי פעם?

יכול להיות שאני אמשיך להתאמץ ככה, ולהתאכזב כל פעם מחדש?

זה כבר לא מעניין יותר. זה מתסכל. זה כואב. זה מייאש. זה כאילו שנכתב לי מלמעלה שככה זה יהיה.

ואני כל כך מקווה שלא.

אבל מה אני יכולה לעשות עם זה?

להמשיך לחלום?

אני רק רוצה קצת מציאות חלומית שכזו... מה כבר ביקשתי?