אני לא מצליחה להשיג את החיבוק שלי, גאד דאמיט.

איזה בנאדם שטחי אני. דברים באמת כואבים ורציניים קורים בעולם, ולי בא לבכות בגללך.

אפשר לחשוב. כאילו אני לא רגילה לזה, כאילו זו פעם ראשונה שזה קורה לי.

רק בשלוש השנים שהבלוג שלי חי ונושם (קצת נחנק לפעמים אבל ניחא) היו לי איזה 6 "אהבות", אם לא יותר.

באמת שאני בנאדם שטחי.

אבל בכל זאת, למרות שאני רגילה לזה, למרות הכל... בא לי לבכות על זה.

כי זה כואב, למרות הכל. וזה שובר, למרות הכל. וזו פשוט לא תחושה נעימה, וזה הכל.

חוץ מזה, אני גם ממש מתלבטת בין שני דברים גדולים.

זה או ללכת על בטוח ולהמשיך לפתח משו שיכול להיות כיף ומגניב ונחמד ביותר, או ללכת בדרך אחרת עם מטרה אחרת, שיכולה להרוס הכל. ולא, אני לא באמת מצפה מכם להבין מה לעזעזאל (אני לא מתעמקת באיך כותבים את המילה הזו נכון. אף פעם לא הצלחתי לזכור) כתבתי הרגע.

אבל תודה על ה<סוג של>הקשבה.

ואני מקווה (כן כן, עדיין מקווה) שיהיה בסדר. למרות הכל.