שלום לכם! היום שוטטתי לי בין הדוקומנטס הרבים ששמורים לי במחשב, ופתאום מצאתי פוסט שכתבתי ביום האחרון שלנו בקנדה, ולא העלתי אותו לבלוג כי היו בעיות באינטרנט, וביום למחרת כבר היינו בארץ, אז זה לא היה רלוונטי יותר. אבל עכשיו אני רוצה לפרסם אותו.
זה כל כך מוזר לי עכשיו לקרוא את זה. מוזר אבל איכשהו... מנחם.
ואני כל כך שמחה שאני לא שם. שאני פה, בבית. בישראל.
אני זוכרת איך הרגשתי באותו יום, כשכתבתי את הפוסט האחרון שלי בקנדה, את פוסט הפרידה.
ה-פוסט, שבעצם התכוננתי אליו כל השנה ההיא. ולדעתי, זה באמת אחד הפוסטים המיוחדים שכתבתי...
אז הנה הוא:
פוסט אחרון בקנדה
כל השנה חשבתי על כותרת מושלמת לפוסט הזה. כל השנה חשבתי על מה שאני אכתוב בו ועל כמה שהוא יהיה חגיגי ומלא בסימני קריאה. כל השנה חשבתי על הרגע הזה, שבו התקופה הכי ארוכה שלי בחו"ל תעבור. אבל אלוהים אדירים, לא חשבתי אפילו לשנייה שזה יגיע כל כך מהר! כן, גבירותיי ורבותיי... אני חוזרת הביתה. ומשום מה לא יוצא לי שום פוסט בומבסטי (כמו בדר"כ), וגם אין מי-יודע-מה הרבה סימני קריאה...
יכול להיות שזה פשוט עוד לא נקלט אצלי ש....
רגע.
אומג אומג אומג!!! מחר אני חוזרת הביתה?!!!?!?!?
מה?!?!?!1123 אההההההההה!!!!!!111 מחר אני חוזרת הביתה!!!! לישראל!!!!
אני חוזרת!!!!!!!! מחר!!! הביתה!!!!!!!11
כן. עכשיו זה מתחיל קצת להיקלט.
בכל מקרה, אמממ... רציתי לעשות סיכום שנה, אבל... אני אגיד לכם ת'אמת... אין לי כוח. קרו כל כך הרבה דברים שפשוט אי אפשר לכתוב הכל. זו פשוט היתה שנה עמוסה בחוויות! המון חוויות!! מליונים על בליארדים של חוויות!!! אני ממש שמחה שהיתה לי ההזדמנות לבוא לפה לשנה (תודה לאבא ולאמא!!) ואני גם ממש שמחה שאני חוזרת לישראל ושמלכתחילה באנו רק לשנה. זו היתה שנה מאוד מיוחדת. עברתי המון דברים כיפיים ומעניינים. לצערי קרו גם כמה דברים לא נעימים, אבל ככה החיים - פס שחור, פס לבן. אני לא יכולה להתלונן. יש אנשים בגילי שאף פעם לא היו בחו"ל, ואני קיבלתי הזדמנות שכזו - לחיות שנה בחו"ל. היה לי ממש מעניין לראות איך מתנהלים להם חיים בארץ אחרת לגמרי. והיה ממש כיף לחיות שנה במעין סרט אמריקקי שכזה...
עכשיו כשאני מסתכלת - יש לנו במחשב משו כמו 30 תיקיות מלאות בתמונות מקנדה. לכל מקום שהלכנו, לקחנו איתנו מצלמה, וכל פעם שאני אסתכל בתמונות האלה אני אזכר בכל מה שקרה לי פה, ובכל התחושות והרגשות. אני חייבת לציין שלמדתי המון. באמת ובתמים - המון. וגם... הכרתי חברה מדהימה ביותר שאני לא אשכח בחיים...
סבינה, כבר אמרתי את זה מיליון פעם, אבל אני אגיד שוב - אני מאוד אתגעגע אלייך...
תודה לך על זה שאת פשוט כזו חברה מושלמת. בלעדייך השנה הזו הייתה יכולה להיות הרבה פחות טובה,
אני בטוחה בזה!
וזהו.
כמעט סיימנו לאסוף הכל. אין לי מושג איך הכל נכנס. הצטברו לנו כל כך הרבה דברים בשנה אחת! חצי בית זרקנו, חלק הבאנו לקרובי משפחה וחברים שנשארים פה, ואת השאר אנחנו לוקחים איתנו. סה"כ 6 מזוודות מפוצצות ושלושה תיקים. אבל למזלנו קנינו כרטיסים עוד בשנה שעברה, כשהיה אפשר להעביר מזוודות של 32 ק"ג (עכשיו אפשר רק 23), ככה שמותר לנו לקחת איתנו יותר מאנשים אחרים :)
בקיצור, אמממ... מחר אנחנו טסים. בבוקר אני אלך לשעה לבצפר לקחת תעודת סיום ובערב נטוס. ממש לא תיארתי לעצמי שזה יעבור מהר ככה. ובכלל, את כל ההרגשות שיש לי עכשיו תיארתי שונות לגמרי. גם תיארתי בנאדם אחר עומד מולי כשאני אביט במראה! לדעתי השתניתי די הרבה... אבל זה כבר שיחליטו אנשים שלא ראו אותי שנה...
אני לא מאמינה... עוד מעט אני עומדת לפגוש את כולם. עוד מעט אני אראה את הבית שלנו!!! (עכשיו אגב, אמא עשתה בו שיפוצים ככה שהוא בטח יותר יפה מקודם! :)) אני לא מאמינה. מוזר, שזה כל מה שיש לי להגיד. שאני לא מאמינה...
טוב... הגיע הזמן להגיד ביי לקנדה. קנדה, את ארץ מדהימה. האנשים שחיים בך מדהימים קצת פחות, אבל שיהיה... היתה לי שנה נהדרת! אבל אתם לא יודעים איך אני כבר שמחה לחזור הביתה... אני מניחה שזה הפוסט האחרון שאני כותבת פה... בפעם הבאה שתשמעו ממני, אני אהיה... בבית :)
אחחח... הנוסטלגיות.
ובאמת שאני שמחה שאני לא שם, אלא בבית!
אתם, הישראלים, צריכים להעריך יותר את המדינה שקיבלתם. כן, יש צרות, ולא הכל מושלם. אבל זו המדינה שלנו. והמקום היחיד בעולם בו באמת יקבלו אותנו כמו שאנחנו. אז כן, בעיות כלכליות, וכן, הממשלה מושחתת. אבל אין, אין לנו ארץ אחרת.
חחח... ואני יודעת שחזרתי על זה טריליוני פעמים. מצטערת :)
סוף חופש נעים לכולם! ביי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
