אני לא יודעת אם מה שעשיתי נקרא השפלה עצמית, אבל אני בהחלט מרגישה שהשפלתי את עצמי במידה מסויימת. אני לא רגילה להגיד למישהו את מה שאני מרגישה אליו. עשיתי את זה פעמיים בחיים שלי. בפעם הראשונה זה לא הביא לשומדבר טוב. לא רציתי, ואז רציתי, ואז לא רציתי שוב, ואז רציתי שוב, ובסוף החלטתי רשמית וסופית שאני לא רוצה. ומכל זה רק יצא שפגעתי בידיד הכי קרוב אליי והכי טוב שלי והבנתי כמה שאני מגעילה.

שילשום היתה הפעם השנייה, ומאז אני מרגישה מושפלת ומובכת. אני מרגישה שהכבוד העצמי שלי נרמס לו. ואני גם לא יודעת אם ייצא מזה משהו טוב. עדיין לא קיבלתי את התשובה שרציתי. אז אני לא יודעת. שונאת את התחושה הזו. עדיף להשאיר את זה בבטן ולא להוציא החוצה את כל החולשות שלך, כי אנשים תמיד ינצלו אותן. גם אני עושה את זה. אני מנצלת את החולשות של אלה שכן מעוניינים בי. אני נהנית מזה. אני פשוט לא חושבת על זה שהם מרגישים בדיוק כמו שאני מרגישה כשהמניאקים שאני מעוניינת בהם משחקים בי.

אבל מה לעשות שאני אוהבת מניאקים? כיף לרדוף, כיף להתאמץ. לא כיף כשזה בא בקלות. בגלל זה אני דוחה את כל הנחמדים שרוצים אותי. אוף, מה יהיה איתי בסוף? :( אני מבואסת מאנשים. מחברות שלי ומבנים. תקופה רעה. כולם מסביבי נהנים ואני תקועה במקום אחד. בא לי שהחופש יסתיים, כי בא לי לראות אותו ובא לי להיות עם אנשים שלא ראיתי כל החופש.

אבל סה"כ זו סתם עוד תקופה. כבר הבנתי שזה בא לי בתקופות.

אז נקווה לטוב.

זה נשמע הכי קיטשי בעולם, אבל לא אכפת לי כבר מה קיטשי ומה לא, כי זה באמת ככה:

אף אחד מעולם לא גרם לי להרגיש את מה שאני מרגישה עכשיו בגללו.

אף אחד מעולם לא גרם לי לחלום את החלומות הכי מתוקים בעולם, שעכשיו אני חולמת בגללו.

אף אחד, חוץ ממנו, מעולם לא גרם לי לרצות להשאר בחלומות האלה לנצח.

אף אחד, חוץ ממנו, מעולם לא גרם לי לפחד לפקוח את העיניים ולהרגיש לאט לאט איך התחושה הזו חולפת.

התחושה שניסיתי כל כך חזק להאחז בה, לא לתת לה ללכת, לגרום לה להשאר עוד שעה, שבוע, נצח.

אף אחד, אבל אף אחד, מעולם לא עשה לי את מה שהוא עושה.

אני לא יודעת מה לחשוב על זה כבר. זו לא אהבה, זו אפילו לא הידלקות.

זה משהו שפשוט מעולם לא הרגשתי קודם, ורק הוא גורם לי להרגיש את זה.

אני באמת לא יודעת מה לכתוב על זה יותר.

אני רק רוצה להרגיש ככה באמת. להיות הילדה ההיא שוב.

להיות... איתו?

טוב, אני מניחה שאף בנאדם שאני מכירה לא קורא פה יותר כי העברתי את הכתובת כבר מספיק פעמים, והפעם גם לא הבאתי אותה לאף אחד (אני כנראה אביא רק לבת דודה שלי). אז אני לא יודעת למי אני כותבת פה. פשוט לעצמי כנראה.

לפני שבוע בערך היה לנו טיול שנתי. אחד לפני אחרון! כ"כ עצוב לחשוב על זה... :(

והיה סבבה ביותר. כאילו - לא אחד הטיולים הכי טובים שהיו לי אבל בהחלט נחמד.

ומאז הטיול אני מרגישה שמלא דברים השתנו.

דבר ראשון - ניתקתי חברוּת עם מישהי שהחשבתי לאחת החברות הכי טובות שלי ולמודל לחיקוי.

הבנתי שהיא עושה לי רק רע ושתכלס היא לא באמת חברה שלי, כי חברים אמורים לדעת לדבר איתך ולחברים יש דברים משותפים איתך. ואיתה אין לי על מה לדבר ואין בינינו שומדבר במשותף. הגעתי למסקנה שהיא פשוט שטחית, סנובית, מעצבנת וגם די מטומטמת, ושהיא מזיקה לי בדרכים עקיפות שקודם אפילו לא ראיתי. היא גרמה לי להגיע למצב של שנאה עצמית מטורפת. היא גרמה לי לחשוב על הגוף שלי 24/7 - על זה שאני שמנה ועל זה שאני לא מספיק יפה. היא גרמה לי להפסיק להעריך את עצמי לגמרי. היא גרמה לי לרגשי נחיתות ולחוסר ביטחון עצמי אפילו יותר גרוע ממה שהיה לי קודם. היא גרמה לי להסתכל על כולם בעין ביקורתית, ובעיקר על עצמי. היא גרמה לי לחשוב שאני לא שווה כלום. היא גרמה לי להיות שטחית - כמותה. ובקיצור, היא הפכה אותי לאדם שאני לא אוהבת.

אני כ"כ שמחה שקלטתי את זה סופסוף. וכרגע אני מנסה להתרחק ממנה כמה שיותר. אין לי כוח לנסות ולהשאר בקשרי ידידות איתה, כי אני לא רוצה. אני לא צריכה אותה. ואני מאוד מקווה שהיא תבין ת'רמז ופשוט תהפוך להיות סתם עוד מישהי שאני מכירה.

מה שהכי מצחיק זה ששנה שעברה חשבתי שהיא מושלמת. פשוט ככה. הסתכלתי עליה כאילו מלמטה. על הזוהר שלה, על היופי שלה. חשבתי שהיא חברותית, כיפית, חכמה, שנונה, יפה, מצחיקה, מעניינת, מדהימה. פשוט מושלמת. ועכשיו? אני מסתכלת עליה ולא רואה שום דבר מהדברים שראיתי בה פעם. אני מסתכלת עליה ורואה כלום גדול וריקני שכזה. בדיוק כמו במשפט "אל תסתכל בקנקן אלא במה שבתוכו". היא קנקן יפה וריק. ואולי חבל לי עליה קצת, כי היא בחרה לחיות את החיים שלה בצורה מוזרה שאני לא מצליחה להבין. אני רואה כמה שהיא לבד בעצם. אפילו שהיא אומרת שהיא לא צריכה אף אחד ושטוב לה לבד, לדעתי היא פשוט לא מבינה כמה שזה לא ככה, והיא לא מבינה איזה טעויות היא עושה וכמה שהיא תיפגע בעתיד.

אז בהצלחה לה בחיים, כל טוּב ו... גם תודה. כי אחרי הכל היא לימדה אותי משהו חשוב.

מוזר כמה שנקודת המבט שלך על אנשים יכולה להשתנות.

(החלק הבא נכתב אחרי 4 שעות בערך, מתוכן דיברתי בטלפון יותר מ-3 שעות)

מצד שני, מצאתי חברה שאני יכולה לדבר איתה 3 שעות בטלפון, עד שאפילו הטלפון לא מחזיק מעמד, הסוללה נגמרת והוא נכבה. חחח... ולא נגמרים לנו נושאי השיחה. אנחנו מדברות על הכל ובלי הפסקה. ואם הטלפון שלי לא מת אנחנו יכולות לדבר ככה עוד יממה ולא נמאס.

אז כן, חברות אחת (בכלל לא כיפית ודי פוגעת) נגמרה, אבל חברות חדשה, טובה פי מליונים, נוצרה.

והיא מעלה לי ת'ביטחון העצמי, ופשוט עושה לי טוב וכיף בלב.

:]

עוד משהו שהבנתי אחרי הטיול זה שאני כן שווה משהו! שאני חייבת להעריך את עצמי ולאהוב את עצמי כמו שאני, ושהמשפט הזה הוא ממש לא בולשיט!! אם יש דברים שאני לא אוהבת בעצמי אני פשוט צריכה לנסות לעבוד עליהם ולתקן אותם, אבל לא לבקר את עצמי כל הזמן בגללם. שום דבר טוב לא יוצא מביקורת שלילית ונוקבת כמו זו שמתחתי על עצמי. הגזמתי כבר. שנאתי את עצמי. לא אהבתי כלום בעצמי. ועכשיו - אני מחייכת ומרוצה ממי שאני! :)

משפט לסיום: "כשאתה פוגש את האנשים שמכניסים את האור הכי גדול לחיים שלך, אתה לא מתאר לעצמך את החושך שישאירו כשילכו". בבקשה - רק שלא ילכו.

~ שבוע טוב :) ~