אם מישהו קורא בבלוג שלי באדיקות מהרגע שפתחתי אותו, ויש רק בנאדם אחד כזה אני מניחה (טניה - תבורכי), אני באמת רוצה לשאול - רואים שינוי כלשהו בצורת הכתיבה שלי, בנושאים שאני כותבת עליהם, בסגנון ובאורך הפוסטים?

יצא לי לעבור עכשיו על כמה פוסטים רנדומליים שלי משנים קודמות, סתם ככה, כי משעמם לי ולא בא לי לשכב לישון, וכי הבטחתי לחברה הכי טובה שלי שאני אדבר איתה אחרי שהיא תחזור מפגישה עם "ידיד" שלה (בהצלחה, בּוּבּי). ולפחות לדעתי יש הבדל עצום בפוסטים שלי.

קודם כל, פעם כתבתי על מה שקורה לי בחיי היומיום. סיפרתי על עבודות ושיעורי בית שיש לי, על אנשים מהבצפר, על נסיעות, טיולים, אהבות, חוויות וכו' וכו'. עכשיו אני רואה שכל מה שאני כותבת זה קטעים מוזרים כאלה מלאי רמזים ופיתולים שאפילו אני כבר לא מצליחה להבין לפעמים. כל מיני חרטוטי מוח חסרי פואנטה, השתפכויות של עצבים או דיכאון, ניסיונות כושלים לכתוב משהו עמוק ונוגע, ניסיונות עוד יותר כושלים להוציא את מה שיושב על הלב בלי לספר בעצם כלום על זה אלא ללכת במעגלים ולתת לקורא לנחש, כי אני כזאת מאגניבה ומסתורית, וכותבת בצורה כל כך מאגניבה ומסתורית, ובכלל - אין על המאגניבות והמסתוריות שלי! [תשתקי.]

... דברים כאלה.

ולא יודעת. בא לי פתאום להיות מסוגלת לכתוב פה מה באמת עובר עליי, מה קורה לי ככה בחיי היומיום, מה עבר עליי אתמול בבצפר, אל מי התחברתי השנה ואיך, מי פגע בי לאחרונה ובמי פגעתי אני, עם מי רבתי בזמן האחרון ועל מה, איזו עבודת מחקר עשיתי השנה, איזה ציונים קיבלתי, מה החשבון פלאפון שלי החודש, ולמה אני מדוכאת כל כך בזמן האחרון.

... דברים כאלה.

אבל כל הזמן יש בי איזשהו פחד מוזר כזה שמישהו שמכיר אותי ייתקל בבלוג הזה בשיא המקריות, יקרא את זה ויבין שזו אני, ואז הוא בעצם ייכנס לחלק הכי רגיש שבי, הכי עמוק וכמוס. החלק שאני מנסה להסתיר ממרבית האנשים. והפחד הזה עוצר אותי וגורם לי לכתוב ברמזים, וכבר נמאס לי מזה! בא לי לספר פה הכל. לא שזה סודות מדינה מה שאני שומרת בתוכי. זה סתם מקרים יומיומיים, חלקם יותר טובים, חלקם פחות, שפשוט בא לי לספר עליהם פה.

בכל מקרה, אני יכולה להתחיל.

היתה לי מתכונת בכימיה לפני שבוע בערך וקיבלתי את הציון הכי גבוה בכיתה. זה באמת נותן לי הרגשה טובה, כי כל החיים שלי שאפתי לכל כך הרבה ותמיד רציתי להיות הכי, ובגלל זה דברים כאלה מגבירים את המוטיבציה שלי ואת הרצון שלי להשקיע ולהמשיך להיות פרפקציוניסטית.

רבתי עם ההורים שלי המון בשבועות האחרונים. ריב אחרי ריב אחרי ריב. עצבים על גבי עצבים. אני לא מצליחה להרגיע את עצמי לפעמים. אני מתפרצת, צועקת, פוגעת. לרוב אני אשמה, זה ברור. רק קצת קשה לי להודות בזה בפניהם. אתמול פתאום קלטתי כמה שהאגו שלי נפוח, כמה שאני חייבת תמיד לצאת מנצחת, צודקת, עליונה. והריבים האלה הם סתם. פשוט הורסים את היחסים, משאירים צלקות שקשה מאוד לשכוח, והכל בגלל אגו מנופח ועצבים בלתי מרוסנים.

היום בכיתי שעה בערך. רבתי שוב עם ההורים. רק אתמול השלמתי איתם אחרי ריב ענקי, והריב הזה היום היה חייב שוב להרוס הכל. זה מחרפן אותי כמה שהוא מיותר, ומה שיותר מעצבן זה שהייתי יכולה למנוע אותו בקלות. אבל אני מטומטמת ומתעצבנת בשנייה. אז שוב צעקנו, ובכיתי. הם נסעו לדודים ונשארתי לבד בבית. המשכתי לבכות, ולא רק על הריב הזה, אלא על כל הדברים שרע לי איתם עכשיו, ובסוף התקשרתי לחברה שלי ובכיתי לה חצי שעה בערך בטלפון. אחרי חצי שעה פחות או יותר נרגעתי ודיברנו עוד איזה שלוש שעות. והיה כל כך טוב לשפוך את זה.

עכשיו אני מרגישה הקלה מסויימת מצד אחד, אבל מלא לחץ ועצב מצד שני. לחץ בגלל הלימודים. מתמטיקה בעיקר. ועצב בגלל היחסים שלי עם אנשים. את האנשים האלה אני יכולה לחלק לשלוש קטגוריות: "הורים", "בנים" ו-"חברים". ואני מרגישה שפשוט לא הולך לי בכל הקטגוריות האלה.

עם ההורים אני רבה בלי סוף.

עם בנים לא הולך לי כבר 17 שנה פחות או יותר. אני מתייאשת פעם אחרי פעם, ושוב נדלקת על מישהו, שוב מחבבת מישהו, שוב מנסה שייצא מזה משהו, ושוב מתאכזבת. במקביל אני גם דוחה בנים שרוצים אותי, ולפעמים ממש מעציב אותי לעשות את זה. אולי אני אתנזר מרגשות? אכריח את עצמי לשכוח את כל מי שרק עולה בי זיק של חיבוב אליו? נמאס לי מהכאב הזה בחזה, כאילו הלב נשרט ונחבט שוב ושוב.

ועם חברים? אני לא יודעת אפילו איך להסביר את זה.

יש לי חברה טובה. הכי טובה. ואני מקווה שנשמור על החברות הזו מכל משמר, כי היא באמת נורא חשובה לי. אנחנו מספרות אחת לשנייה הכל. אני מוצאת את עצמי מתקשרת אליה על כל דבר קטן שקורה, והיא אליי. אז באמת תודה על החברות הזו. ואני מניחה שיש לי עוד הרבה חברים. אבל מה שחסר לי זה... אוף, אני לא יודעת איך קוראים לזה. יש לזה מילה ברוסית... בכל מקרה, הכוונה היא למין קבוצה כזו. להרגיש שייכת לקבוצת חברים. כי החברים שיש לי הם מכל מיני מעגלי חברויות שונים, מאזורים שונים, מבתי ספר שונים, וכו'. אני לא יכולה להגיד, למשל, שיש לי חברים קבועים שאני יוצאת איתם. חוץ מחברה הכי טובה שלי, שאיתה אני באמת כל הזמן ואנחנו תקועות "אחת בתחת של השנייה" כמו שהיא אומרת, אין לי חברים שאיתם אני באמת יוצאת ומבלה וכל זה. כשהייתי בהפלגה לדוגמה והכרתי שם מלא אנשים חמודים, הרגשתי באמת את התחושה הזו של להיות שייכת לקבוצה. בגלל זה ההפלגה היתה אחד הטיולים הכי טובים שהיו לי. וה"קבוצה" הזו חסרה לי מאוד. אני רואה אנשים שיש להם חברים וידידים קבועים כאלה, והם יוצאים נגיד תמיד בסופי שבוע. ולי אין את זה. זה כל פעם עם מישהו אחר, או בכלל לא. בקיצור, הבנתם את הפואנטה, לא? חסרה לי תחושת שייכות למשהו, למישהו. חסרה לי קבוצת חברים טובים כאלה, שנוכל לשבת ולדבר באמת, מכל הלב. קבוצת חברים כזו שאני אדע שאני תמיד יכולה לחזור אליה, שהם אוהבים אותי, שהם מוכנים תמיד להקשיב לי, ושאני פשוט נהנית איתם.

טוב, אני מניחה שחפרתי מספיק ובאמת הוצאתי הרבה דברים. מעניין איך אני ארגיש כשאני אקרא את זה עוד כמה שנים, כמו שאני קוראת עכשיו את מה שכתבתי לפני שנתיים או שלוש.

לילה טוב לכולם ושבת שלום.

לפעמים כשאני מתעוררת, אני מבינה כמה שהחיים היו יכולים להיות יפים אם הייתי חייה בחלומות שלי.

אני מתעוררת ורק מקווה לעצום עיניים ולחזור לאותה נקודה בחלום שבה התעוררתי. להמשיך להרגיש את זה, להיות שם.

התת מודע שלי באמת מודע להכל, מסתבר. הוא מודע טוב מאוד למה שעושה לי טוב ולמה שאני באמת צריכה.

לפעמים אני רוצה להציץ לעתיד.

האמת שבדרך כלל לא, אבל עכשיו לדוגמה אני רוצה את זה מאוד. עכשיו, אחרי שחלמתי את זה...

יכול להיות שאני אמשיך להיות תלוייה ככה בין חלום למציאות עוד הרבה זמן?

יכול להיות שאני אמשיך לקוות ככה ולצפות לאחד הדברים שחלמתי פעם?

יכול להיות שאני אמשיך להתאמץ ככה, ולהתאכזב כל פעם מחדש?

זה כבר לא מעניין יותר. זה מתסכל. זה כואב. זה מייאש. זה כאילו שנכתב לי מלמעלה שככה זה יהיה.

ואני כל כך מקווה שלא.

אבל מה אני יכולה לעשות עם זה?

להמשיך לחלום?

אני רק רוצה קצת מציאות חלומית שכזו... מה כבר ביקשתי?

אוף די, מה נסגר איתי?

אני חושבת שאני מזוכיסטית.

הגעתי למשוואה פשוטה למדי:

כשזה קל - זה לא כואב.

וכשזה לא כואב - זה לא כיף.

עכשיו לא כואב לי. בגלל זה לא כיף?!

או שהגוף שלי פשוט פיתח לעצמו מערכת חיסונית מוזרה שכזו. כואב לי, עובר לי, כואב לי, זה שוב יעבור. והכאב כבר לא גורם לסבל. הכאב הוא בעצם החלק הכי טוב בסיפור. כאילו שאני רגילה אליו, נמשכת אליו, מחפשת אותו, אוהבת אותו.

וכלום לא חדש.

אין לי מושג מה אני רוצה מעצמי. ותכלס - פתאום לא אכפת לי.

פתאום... אני לא מרגישה כלום.

יצורה.

כן, אני בכל זאת מעדכנת... אבל גם מנסה ללמוד כמה שיותר במקביל.