עוד מעט אני חוזרת הביתה. ואני מפחדת.

מפחדת ממנו, מהם, מכולם. מפחדת שמצפים ממני ליותר מדי. שייתאכזבו ממני. שלא יבינו אותי. מפחדת לפגוש אותו. מפחדת מאותה תחושה. ומדמעות. מפחדת שלא אצליח. שלא יהיה טוב. מפחדת מחוסר אונים. מרגשות. מבושות. מפחדת לחזור. מפחדת מכאב, משתיקות מביכות. מפחדת מפחד. מפחדת שהכל השתנה כל כך. מפחדת שהשתניתי מאוד גם אני. פשוט... מפחדת.

(וכשקוראים יותר מדי פעמים את המילה "מפחדת" זה כבר נראה כמו "מפדחת" ומאבד כל משמעות הגיונית ועמוקה).

היום היה נחמד. הסתובבתי בקניון וראיתי "click" עם חברים. סרט ענק!! ואז אכלנו סושי. ובערב עשינו על-האש עם כל מיני אנשים ויש לי ריח של מדורה ושישליקים מהשיער... רק לא מזמן הם כולם הלכו הביתה, ואני אחרי זה עוד נשארתי לראות סרט בטלוויזיה.

ועכשיו כואב לי הראש.

2:40 בלילה.

יאללה.. עפתי למיטה!

נ.ב. אני לא מאמינה שאני עד כדי כך מכורה לבלוג.

עכשיו אני אעדכן כל יום, כי אני משועממת ואין לי מה לעשות בבית מהבוקר עד הערב, אז אני יושבת מול המחשב, מתכתבת ורואה סרטים בדיוידי, וכמובן מעדכנת!! אז מגיע לכם! תצטרכו לסבול! מוחעחע.

היום הייתי צריכה ללוות את אח שלי לשיעור קראטה, אז בזמן שחיכיתי לו שיסיים, ביליתי משו כמו שעה בדולר סטור, שזה נורא שווה כי לא רק שהכל נורא זול, הכל גם נשבר/נקרע מאוד מהר, וזה... מאוד שווה כמובן... וקניתי כל מיני שטויות קטנות, כי אני מתה על שטויות קטנות... [ואחר כך אני מתפלאת לאן הכסף שלי נעלם...]

ובמעבר קצת (הרבה) חד:

ההרגשה הזו... שוב יש לי אותה... אולי בעצם היא אף פעם לא עזבה אותי...

אני זקוקה לזה יותר מדי. רוצה את זה יותר מדי. כבר לא יכולה לחכות לזה... אני פשוט צריכה את זה!

אני מתגעגעת אליו, למרות שאני לא יודעת מה אני מרגישה כלפיו. מתגעגעת אליו יותר משאני מתגעגעת לשאר. ולא ציפיתי לזה...

התרחקנו אבל התקרבנו. מה ייצא מזה בסופו של דבר? אני מניחה שכלום... אבל אני פשוט רוצה לראות אותו.

עוד מעט...

בחטיבה שלי לשעבר בישראל היתה מסיבת סיום... ואני הפסדתי. זו היתה הפרידה הגדולה שלהם מהחטיבה ומשלושת השנים שלהם יחד... ואני הפסדתי. הם כולם היו יפים, ושרו ורקדו והיו צחוקים... ואני הפסדתי. כן, זה עצוב לי ואני מקנאה! אני לא מסתירה את זה! אני ממש מקנאה...

אבל הייתי שנה שלמה בחו"ל ועברו עליי חוויות שרובכם שם בישראל לא הייתם אפילו חולמים לחוות, כך שגם אני הרווחתי, אפילו פי שתיים, ואני מודה על זה מאוד ["תודה אמא, תודה אבא! אממ... אפשר דולר?" סתם. באמת באמת תודה להם!]

מסיבת סיום? עוד יהיו לי כאלה... שנה בקנדה? זה כבר לא יהיה...

ביי ביי בינתיים.

שלכם, או בעצם לא בדיוק שלכם, כי מה, אני נראית לכם פה של כולם?! לאאאא, אני רק של המיוחדים ביותר,

אני (שהולכת לסחוב דברים למזוודות כי, נרדמתם או מה?! עוד שבוע אני חוזרת!!!!)