היי לכל הקוראים המסורים שלי, ולמי שקצת לא מעודכן - אני בארץ :)

הפוסט האחרון שכתבתי עוד היה בקנדה, ולצערי לא הספקתי לכתוב פוסט פרידה בומבסטי שכזה לפני שחזרנו. ואז חזרנו. ומאז... פשוט לא היה לי כוח לעדכן. אבל אני מניחה שהגיע הזמן לשים בצד את כל התירוצים העלובים שלי (כמו, "המקלדת הזאת לא נוחה לי", או "יש שידורים חוזרים של המונדיאל בטלוויזיה", כי בחיים שלי לא ראיתי משחקי כדורגל בעצם), וכן כן - לעדכן.

אז ככה.

הימים שלפני הטיסה היו קצת קשים. היינו צריכים להכניס כמעט את כל הבית לשש מזוודות, וכמובן שנשאר הר ענק של זבל ורהיטים, שגם אם היינו מאוד רוצים, לא היינו מכניסים לשום מזוודה. אבל הצלחנו לאסוף את כל מה שבאמת נחוץ, ואפילו השארנו את הבית די נקי לדיירים הבאים שיתגוררו בו.

Cheers!

ביום של הטיסה הלכתי לבצפר לקבל תעודה סופית וסה"כ אני מרוצה מהציונים שלי. ואז, בערב, אחרי כל הבלגן והסידורים וההתארגנויות, הגיע הזמן להפרד מכל החברים וקרובי המשפחה שנשארים שם, בקנדה. והיה עצוב כ"כ לחשוב שלא נראה אותם הרבה מאוד זמן!! נפרדנו... ונסענו לשדה התעופה...

הטיסה עברה די מהר. כמעט ולא ישנתי כי תמיד נורא לא נוח לי לישון במטוסים, אבל ראיתי משו כמו שלושה סרטים. קצת כאבה לי הבטן. מי יודע מה אל - על מכניסים לאוכל שלהם...

ואז...

נחתנו בישראל - ארץ הקודש, ארץ אבותינו, ארץ זבת חלב ודבש, ששניםםם (טוב נו - שנה) חיכיתי כל כך לדרוך עליה, והאמת... והנה אני מודה... שימו לב... לא ממש התרגשתי. זה נורא הפתיע אותי שלא קפצתי ונישקתי כל אדם שעבר לידי בשדה התעופה. אבל לעומתי, אח שלי התרגש קצת יותר מדי, ואני מצטטת: "ישראל! ישראל!!11 אני עומד להתעלף!!"... הייתי צריכה לנענע אותו כמה פעמים כדי שיתעשת. בכל מקרה, הנה אנחנו פה, עומדים בנתב"ג, ומחכים למזוודות שלנו.

נתקענו שם קצת יותר מדי, כי חברים שלנו (שגם חזרו לארץ באותו יום משנה בקנדה) איבדו מזוודה. בסוף מצאנו אותה, והיינו מוכנים לצאת אל ההמון המריע והמעריץ שחיכה לנו איפה שכל האנשים מחכים לאלה שמגיעים מחו"ל. [אני עם העגלת מזוודות הענקית שלי נתקעתי בקיר ממש לפני כל האנשים האלה. בושות].

ואז, מרחוק, ראיתי את אמא. ואז קפצו עליי קרן, יאנגה ויוליה, ואז גם כל החברים של אמאבא (עם כל הילדים הקטנים שלהם) ודודים ודודות ו... קיצר, היה מרגש!!! 

בדרך הביתה הכל נראה לי נורא שונה וקטן ממה שזכרתי. אנשים בקנדה הזהירו אותי ש"בישראל הכל ייראה לך הרבה יותר קטן, והבתים קטנים והמכוניות קטנות והכבישים קטנים והסוּפּרים קטנים, ובכלל - מהר מאוד תתחילי להתגעגע". לא נורא, זו בכל זאת ישראל האחת והיחידה.

הדירה שלנו משופצת. החדר שלי ירקרק עכשיו. הכל יפה והגינה פורחת. כמה חברות באו לבית שלי עוד לפני שחזרנו וכתבו ברכת "ברוכה הבאה" גדולה ופיזרו בלונים בכל החדר. היה סבבי ומלא אנשים באו אלינו באותו ערב כשחזרנו (וכולם גמרו את האוכל בכזו מהירות שבקושי הצלחתי לנעוץ את המזלג שלי במשו). ו-ב-ק-י-צ-ו-ר:

it's good to be home!

ואז התחיל החופש הגדול שלי, ובגלל הפרשי הזמנים הייתי מתעוררת ב-3 בלילה ולא מצליחה להרדם, ומסתובבת לי בחושך בלי לעשות שומדבר... ואז הייתי נרדמת באיזה 6 בבוקר וישנה עד 1 בצהריים. וככה במשך איזה שבועיים.

בכל מקרה, במשך החופש נפגשתי עם כוווווולם והרוב אמרו ש"לא השתנית בכלל". היה פשוט כזה כיף לפגוש את כולם אחרי כ"כ הרבה זמן!!!!!

אגב, היה לי מבחן במתמטיקה לאורט וקיבלתי 100 :) גגג!! אני הולכת ל-5 יח"ל שזה מאגניב, אחרי שפחדתי נורא שאני אכשל במבחן המסכן הזה, שבסוף היה ברמה של כיתה ז'. וקיצר אני כזו גדולה וחכמה, ואני הולכת ללמוד בכיתת ביוטכנולוגיה שנה הבאה! ואני אפילו לא יודעת מה זה! נכון שזה שווה?!

ועכשיו כל מה שאני עושה בחופש זה להפגש עם מישו פעם ב-, ולראות ריאליטי שואוז בטלוויזיה. וזה מביא אותי בעצם למצבי הנוכחי: משועממת יתר על המידה וטוחנת שוקולדים.

אני רוצה לבצפר... לפגוש את כולם שוב!!!!

ולסיום, יש לי מסר חשוב בשבילכם: אל תראו צופן דה וינצ'י בלי כתוביות.

ומסר אפילו יותר חשוב מזה: אל תראו צופן דה וינצ'י לפני שאתם הולכים לישון, כי כשתעצמו את העיניים תראו מלא צלבים ואנשים מתים מולכם. או שזו רק אני?

ומסר אחרון חביב ודי: אל תראו צופן דה וינצ'י. אותי אישית זה שיעמם.

וזה הכל בינתיים. 

***

נ.ב. אומג עם המלחמה הזו. הלוואי שהכל ייסתדר כבר...