אוף, אני מרגישה מטומטמת... פשוט סתומה ומגעילה ומטומטמת.

אין לי לב ואני רעה.

ובסוף אני משלמת על זה.

אז אולי מגיע לי.

היום שתי חברות ילדות באו אליי.

היה נחמד, ונזכרנו איך היינו עושות "סוכר! פלפל! וכל דבר נחמד! אלה המרכיבים שנבחרו לייצר את הבנות הקטנות והמושלמות... " והיינו שופכות סודה, סוחטות עגבניות ומוסיפות "כל דבר נחמד" לכוס מסכנה ואז היינו באמת שותות את זה.

הו, אלו היו ימים.

עכשיו אני אלך עם אמא לחפש משו יפה ללבוש לחתונה של הבת של המורה שלי לפסנתר מחר.

יהיה מאגניב..

בסופשבוע נוסעים עם קרן ל.. שפיים נראה לי. או איזשהו פארק מים אחר. מה זה משנה?! העיקר שמוציאים ת'ראש מהבית טיפה... ואז אני אלך להתנחל אצלה כמה ימים.

ועוד מעט בצפר.

חרר... איזה חופש מבוזבז.

אתם יודעים מה בא לי נורא לעשות עכשיו?

לא, אתם לא יודעים, ובטח גם לא תבינו למה אני רוצה לעשות את זה...

בכל מקרה, אני רוצה פשוט למחוק הכל. את כל הפוסטים האלו, את כל הרשימות שבצד שמאל, את כל הבלוג. הכל הכל. ולשכוח שכתבתי את זה. לשכוח מי אני ומי הייתי. ולהיות אני חדשה. אבל כנראה שאדם לא באמת משתנה מאז שהוא נולד. ז'תומרת, הסביבה משפיעה עליו קצת אבל הוא תמיד נשאר הוא, עם תכונות האופי שהוא נולד איתן ועם כל מה שנכתב לו מראש. אז כנראה שגם אני לא אשתנה. וחבל...

אתם יודעים?..

קראתי כמה פוסטים ישנים שלי עכשיו וגאש, אני מתביישת בעצמי.

מה חשבתי לעצמי כשרשמתי את זה? שאפשר פשוט לשפוך הכל באתר אינטרנט מסכן? שאפשר לכתוב כל מה שאני מרגישה לעיניי כולם, ולהשפיל את עצמי? או שרק לי כל מה שכתבתי נראה משפיל ושטותי?

ובאמת שהייתי שמחה למחוק הכל. אבל אני יותר מדי פחדנית, ואני לא אעיז, כי יש בזה משהו...

יש בזה זכרונות. ואני לא מוכנה למחוק זכרונות. אני לא מוכנה לתלוש דפים מהיומן ה"אישי" שלי (כמו שטניה אמרה פעם)... אני פשוט לא מוכנה. בינתיים.

אולי בעוד כמה שנים אני אמחק את זה וזה פשוט יישאר לי בראש. ולא באינטרנט - חשוף ככה.

אבל עכשיו... אני פשוט לא יכולה לעשות את זה. אני אותה אני. כמו שתמיד הייתי, ובטח כמו שאני תמיד אהיה.