אני לא מסוגלת לעמוד בזה יותר.

אני יוצאת מחר לטיול, למרות הכל. ולרגע חשבתי שזה לא נורא, שאם יהיה לי קשה, תהיה לי שם את המדריכה שלי. אחד האנשים היחידים בקן שמבינים אותי. זאת שאני מכירה אותה חודש בערך ואני פתוחה אליה יותר ממה שאני פתוחה לאנשים שאני מכירה כמה שנים. זאת שהבטיחה לי לפני שבועיים, כשדיברתי איתה וסיפרתי לה הכל, שהיא תהיה שם תמיד בשבילי, בטוב וברע. שאם אני צריכה משהו אני יכולה לפנות אליה תמיד, לא משנה מה השעה, ואמרה שבטיול היא תעזור לי. היא תשב איתי לאכול, ותתמוך בי כשיהיה לי קשה, וכל עצירה תסתכל שאני שותה מספיק, ומצידה היא גם תלך איתי לשירותים כל 2 שניות.

ועכשיו, היא התקשרה להודיע שהיא לא יכולה לצאת. שהיא עשתה הכל כדיי לצאת איתנו ובסוף היא לא יכולה.

אז עכשיו, אני נשברת. אני לא מסוגלת יותר.

איך, מה, מי. מי יהיה שם בשבילי, מה יקרה עכשיו בלעדיה, איך יהיה שם. אני לא מסוגלת לתאר את זה. אני מפחדת. כל כך.

אני כבר לא רוצה לצאת לטיול. אני לא מסוגלת. אני מרגישה שאני לא מסוגלת לעמוד בתנאי. אני לא מבינה למה הסכמתי לו.

אם תשאלו אותי עכשיו מה אני עושה כשקשה לי, אני פשוט אענה- מוותרת. נשברת.