...ואז הוא עלה לבמה. וואו. כל הסחרחורת והאי יציבות נעלמו.

אני לא חושבת שיש מישהו שיכול להגיד שהוא היה בהופעה של מקרטני והיה "בסדר". "הייתה הופעה נחמדה" זה לא משהו שתשמע ממישהו שהיה שם, אפילו אם הוא לא מכיר שיר ביטלס אחד.

פול הוא פשוט פרפורמר ענקי. איך הוא מלא באנרגיות..החששות שלי לא התמלאו ואפילו לשניה לא חשבתי על איך שהוא לא כמו פעם והקול שלו כבר צרוד ושחוק. גבר מקומט בן 66? לא היה שם, מצטערת. בן אדם ענקי שקפץ על הבמה ונתן הופעה של פעם בחיים היה ועוד איך. היחס שלו לקהל מצויין. ככל שאתה יותר קרוב לבמה אפשר לקלוט יותר מהאווירה הזו..הוא פשוט לוקח את הקהל כיחידים, כל אחד בן אדם בעצמו.

היו רגעים שהוא פשוט הסתכל לאנשים בעיניים. נשמע טיפשי, אבל זה נכון. פול בהחלט שם לב לקהל.

רונסול שעמד לידינו הביא שלט שכתוב עליו מצד אחד "Paul, Can I have your autograph?" ומצד שני "Can I play ‘let it be’ guitar solo, please?" והרמנו אותו כמה פעמים, ובאחת מהן קלטנו את פול מסתכל, קורא ככה עם העיניים את השלט, ואז הוא עשה "No" עם הראש. אם זו לא מערכת יחסים על קהל אני לא יודעת מה כן. אז זהו, הוא ללא ספק פרפורמר ענקי.

אבל חוץ מזה, עוד סיבה שמי שבא להופעה לא יכול לא להנות היא כמובן המוסיקה. קשה לי לחשוב על מישהו שממש לא אוהב את הביטלס. איך אפשר לא לאהוב אותם? אני מבינה כאלה שלא הכי מתאימה להם המוסיקה. אבל שונאי ביטלס? אני לא חושבת שיש דבר כזה. לכל אחד יתאים איזה לט איט בי, הלטר סקלטר, רבולושן, וויל מיי גיטר או טיקט טו רייד. המוסיקה מדהימה. ואיך שהיא הגיעה לחיים שלי..ולמה זה גרם..וכל זה בגלל ארבעה אנשים (ועוד הרבה שעזרו להם בדרך, תודה לכם).

ואחד מארבעת האנשים האלה עומד מולי. עדיין לא מעכלת, לא נראה לי שאני אעכל אי פעם.

הרגע שבו הכי הייתי קרובה להבנה של העניין, הייתה כשהוא התחיל לשיר את סאמת'ינג.

"שיר הזה לג'ורג'". תמונות של ג'ורג' ברקע, צעיר, צוחק עם פול ביחד. כל החבורה ששמענו עליהם כל כך הרבה.

אחד מארבעת האנשים האלה עומד 10 מטר ממני.

פול. זה שכתב כמעט חצי מהשירים. והוא שר שיר של ג'ורג'. ותמונות שלו ברקע. יכול להיות שהוא חושב עליו באותו רגע. וג'ורג' מת.

מה אני אמורה לענות כששואלים אותי אם בכיתי?

הם לא יבינו בכל מקרה, הם לא רוצים לשמוע עוד על 'הביטלס האלה'. לא יהיה להם אכפת שזה לא קשור אל הערצה אליהם וזה יכול לקרות גם עם דברים שלא קשורים לביטלס בכלל, הם רק רוצים לשמוע את הרכילות.

עשיתי את כל מה שיכלתי כדי להתקרב כמה שיותר. להתקרב לאגדה, למי ששינה את החיים שלי (ולכו לעזאזל, זה לא קיטצ', זאת האמת.), למי שהיה חלק מארבעת האמנים..שכל כך שמחתי להכיר. למי שאני באמת יכולה להבין לפעמים, ממקומות שהרבה אחרים לא יכולים. והרבה כאלה שכן היו שם איתי.
צרחתי, צעקתי, נופפתי בידיים, התנועות פשוט באו אוטומטית, הייתי חייבת לעשות את זה. הייתי חייבת להוציא את זה איכשהו, להתקרב, כמה שאפשר.

אמרתי יחס מופיע-קהל? הוא כל כך התקרב אלינו, אל כל אחד אישית, וככל שהתקרבת לבמה הרגשת את זה יותר, הייתי חייבת להתקרב אליו בחזרה.’Friendship First’.

-ידידות לפני הכל. יחס הדדי היה שם.

אני לא יכולה לתאר את החוויה הזו במילים. מה שכתבתי פה זה תקציר יבש בצורה שלא תתואר יחסית למה שהלך שם.
זה לא נראה כמו בטלוויזיה בכלל. זה הרבה, הרבה יותר טוב.