היא שייכת לו,לעולמים

לא תאמין,אבל היא מאמינה במלאכים.

כול השאר מצתיירים לה כאוייבים,

אור-גשם שמש-חושך והילדה תבכה ותמות בין חבלים,

הם יעטפו וילטפו אותה בכאב כנחשים הצמאים למותה,

והיא תדע שהוא שם,בין ההמון,עם מישהי בין הסדינים,מלטף אותה במילות חיבה של אוהבים,

תזכר בלילה המקסים,ששלח גם לה,כמה מבטים של אהבה,

והיא צמאה למוות,צמאה כבר למותו,שיכאב כמוה,שיבכה מול פניה,שיתחנן לנשיקותיה.

ורק למעלה,בשמיים,היא באמת תבין,איש אינו ידע לאהוב אותה,איש אינו באמת אהב אותה,כשהייתה בין החיים.

הגהנום יעטוף אותה לאט בכאב ובתשוקה,והיא תסתדר איתו,הוא באמת אוהב אותה.

ורק אז,ברגע של כאב בגהנום,אחרי מותה המייגע,היא סוף סוף תבין,

אין דבר כזה,

מלאכים.

לא זה לא מתאר שום הרגשה שלי כרגע (טוב מודה,חוץ מהקטע שאני צמאה למוות,אני באמת במצב של רצון הריגה,באמת שלא אכפת לי על מי להוציא את הרצון הזה,אפילו על השכנה שלמטה,חבל שאני עוד יודעת להתאפק,)

סתם היה לי רגע של מוזה. (כן זה קורה דווקא כשיש לי התקפים כאלה ואחרים)

אני רוצה לעשן,באמת.

מאוד מאוד.

הלכתי לסיים את הסיגריה וחצי שנשארה לי עד למחר.

זנות.

נב.

הכדורים נגד דיכאן יראו רק את הפח מעכשיו.

אני הולכת לברוח מהבית הזה,הולכת למצוא מקום שקט יותר.

ומצפה לי הרבה שקט נפשי בקרוב,עם לא בפניימיה רחוק מהבית אז במקום אחר.

אני רוצה שקט

שקט.

שקט.

שקט.

שקט.

שקט.

שקט.

שמישהו יחטיף לי סתירה חזקה,

אני  רוצה לחזור לעצמי.

איפה אני? אני פאקין מאבדת שליטה על עצמי?

זה משתלט עלי,וזה נכנס לי למחשבות,וזה שולט לי על הגוף ואני מוכנה לקרוע את עצמי כדי להוציא את זה החוצה.

זה מחרפן.

מה זה?

וזה מרגיעה אותך להתחרפן,

מרגיעה אותך לקרוע לעצמך את העור עד שאת כבר לא מרגישה את הכאב,

את נהנת מהכאב.

את נהנת מהדם.

את מתחרפנת וחותכת

וכמעט נופלת מהמיטה,

מחפשת את הנייר טואלט כדי להפסיק את הדם,

ומפילה את הכול,ומלכלת את החולצה הלבנה והטוהורה בדם שלך,ואת נופלת על המיטה ונהנת מהכאב.

את מגיעלה את מחורפנת

את זועקת..

לא

לא

כן?
כן?
אההההההההההההההההההההההההה.

ה' תפסיק את זה,

תפסיקו לי את זה בבקשה

לא די.

לא יכולה לא יכולה.

הטירוף.

הכאב לא.

לא.

למה בעצם.?

ככה.

לאאאאא.

כואב,

את נהנת נבלה.?
נהנת מהטירוף חושים?
נהנת מהשגעון שבכאב.?
את חולה.

לא את לא...?
כואב.