המון זמן לא עידכנתי.
אני שמחה שאתם מתעניינים בסיפור, לפחות חלקיכם.
כן, זה מה שאני חשבתי. שהוא הכי מכוער בעולם. מאז שהייתי קטנה הוא היה מגעיל אליי. אני לא סובלת אותו. אוקיי, אם לא ניחשתם אז זה היה דויד.
"מה אתה עושה פה?!" אמא שלי נלחצה. יצאנו כולם מהמעלית.
"שלום גם לך" אמר דויד ברשמיות תוך כדי הליכה.
"היי..." אמא שלי קצת נרגעה ואני התחלתי להלחץ.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי.
"באתי לנוח קצת" זה נשמע לי הזוי לרגע.
"כמה זמן אתה כבר פה?" אמא שאלה.
"שבוע וחצי"
"וואו! הרבה" אמרתי.
"בא לכם לבוא אליי בערב? לשתות קפה או משהו?" זה מה שחסר לי עכשיו. שהוא יהרוס לי את החופשה!
"לא..." לחשתי בטעות.
"לא?!" דויד שמע.
"חח... סתם צחקתי" יצאתי מזה איך שהוא בסוף.
"נראה אם זה יסתדר לנו. באיזה קומה אתה?"
"בקומה רביעית" הוא ענה.
"איזה חדר?" אמא שאלה. אבא נראה לא קשור. עמד והסתכל.
"2443"
"אוקיי, להתראות" אמא שאלה אמרה והלכנו.
"מי זה?" אבא שלי שאל. כנראה שהוא באמת לא זיהה אותו.
"סתם, חבר לשעבר"
"טוב... את באמת מתכוונת לבוא אליו?" אבא קצת כעס, בערך כמוני.
"לא יודעת. אני שונאת אותו. בן אדם מגעיל, סתם מנסה להראות נחמד"
"אז לא חייבים להזמין אותו" אמרתי.
"אוי, אנחנו מאחרים לארוחת ערב" אמר אבא והלכנו כולם ביחד.
נכנסנו ובפתח עמדה המארחת.
"שלום, שולחן לכמה בבקשה?"
"שלושה" אמא שלי ענתה.
"אוקיי, בואו איתי" היא הובילה אותנו. היא הראתה לנו שולחן מסודר ומאורגן.
"תודה" אבא אמר ואמא התיישבה.
"אני אשמור לכם פה עד שתקחו מה שבא לכם לאכול ואני אבוא יותר מאוחר" אמרה אמא.
"בסדר" אמרתי. הלכתי עם אבא ובחרתי מה לאכול. כשבאתי להתיישב נשמע צלצול. כנראה הפלאפון שלי. הרמתי במהירות את הפלאפון.
"הלו?" עניתי במהירות.
"הייי נעמה! זאת שיר"
"היי. איך התגעגעתי אלייך!" אמרתי לה בשמחה.
'מי זאת?' אמא לחשה לי 'שיר' לחשתי חזרה.
"מה שיר?!" שיר שאלה.
"סתם, אמא שלי שאלה אותי עם מי אני מדברת"
"אה, איפה את?" היא הסתקרנה.
"באילת"
"באילת?!?!" היא הופתעה.
"כן"
"למה? ככה סתם?" היא שאלה. לא רציתי להגיד לה את הסיבה האמיתית, שזכינו בלוטו.
"כן, ההורים שלי עשו לי הפתעה" לא שיקרתי.
"הבנתי, מתי את חוזרת?"
"עוד ארבעה ימים. היום הזה ועוד שלושה" עניתי.
"וואי, מלא זמן" היא אמרה ואני צחקקתי. "טוב אז תהני לך" היא המשיכה.
"תודה רבה"
"ביי"
"ביי"
-ניתוק שיחה-
"זאת הייתה שיר"
"כן אני יודעת" אמרה אמא.
"היא הופתעה שסתם ככה נסענו בלי שום הודעה מראש"
"כן... זה צפוי" אמר אבא ולקח את המזלג מהשולחן. אני גם עשיתי כמוהו וכך גם אמא. שלושתינו אכלנו על יד השולחן. האוכל היה בסדר. אמא עושה יותר טעים. כשסיימנו לאכול קמנו וניגשנו ללכת, אך שוב היה משהו שהפריע.
"היי, איך היה האוכל?" זה היה דויד. איזה דביקי!
"בסדר, סיימת גם?" אמא שאלה.
"כן"
"טוב, אז בוא נלך כולנו" היא אמרה.
"בסדר" יצאנו מחדר האוכל והתקדמנו לעבר המעלית.
"אז עוד כמה ימים אמרת שאתה הולך?" שאל אבא. נראה לי שהוא מאוד רצה שדויד ילך מפה. כמו קוץ הוא תקוע לנו. כמו עלוקה, אני נשבעת לכם.
"יומיים" דויד אמר ואבא נשם לרווחה. נכנסנו למעלית ולחצנו על הקומה החמישית ודויד על הרביעית.
קומה 1, 2, 3 והוא הגיע. אני כל כך שונאת אותו. למה הוא כזה נדבק מעצבן? עכשיו הגיע גם תורינו ויצאנו מהמעלית.
"הוא כזה מעצבן" לא התביישתי ואמרתי.
"דיי נעמה, הוא דווקא בסדר"
"בסדר?" התפלאתי.
"כן..." אמרה אמא, אבל ידעתי שהיא משקרת.
היום השני והשלישי היו דווקא נחמדים. טיילנו קצת בסביבה- בטיילת, הלכנו למסעדה ואפילו ההורים קנו לי כמה בגדים יפים. אבא שלי קצת סבל מהקניית בגדים, כי הוא לא סובל את זה אבל בסוף היה בסדר. הנה אני, ביום הרביעי באילת יושבת בתוך ג'יפ גדול, חמישים מליון שקל בבנק, מחכה להורים שיגידו לי שעוברים דירה. לגמרי לא רציתי, אפילו שאני לא מקובלת. אני יודעת שלעבור ככה זה לא יעשה לי טוב. המשכנו ליסוע, זאת אמורה להיות נסיעה מאוד ארוכה. אני לא יודעת מה אני יעשה בכל הזמן הזה.
"נהנת נעמה?" אבא שאל.
"כן, מאוד" אמרתי. 'חוץ מזה שדויד נדבק' רציתי להמשיך, אבל לא רציתי להרוס.
"מה היה לך הכי כיף?" זה מה שאני הכי שונאת, שההורים כל הזמן מעצבנים ורוצים שיחמיאו להם כל הזמן.
"לא יודעת, הכל" אמרתי וראיתי שהם מרוצים. ידעתי שאם אני אגיד 'הבריכה' אז הם יגידו 'מה? ובטיילת לא היה לך כיף?'. הכי מעצבן בעולם.
עברו שעתיים די מהר ואני ישבתי באותו והתייבשתי מרוב השיעמום.
"יווו אמא, מתי מגיעים?" כמו ילדה קטנה שאלתי.
"עוד שעתיים בערך" היא אמרה. כמעט מתתי.
"מה עם אביב? מתי היא חוזרת? בכלל לא ראינו אותה"
"היא חוזרת מחר, היא לא הייתה באותו מלון שלנו" אבא אמר.
"טוב" אמרתי. החלטתי קצת לישון, אולי זה יעביר לי את הזמן. ניסיתי להרדם ובסוף הצלחתי.
"נעמה? נעמה?" קול העיר אותי.
"כן... מה? איפה אני?"
"בבית החולים" אמרו לי.
אז כן, אני מקווה שלא הפחדתי יותר מידי.
בקרוב פרק 12 :]
3>
פרסים:
כאן מדברים על אהבה
אני עצמי ואנוכי
החוק על פי נונוש
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
רותם | עוד סיפור אחד ודי
2.
3.
4.
5.