ואתה שוב בלחץ.
שוב אתב בטוח שאתה לא בטוח.
אולי זאת טעות אבל למה לעזאזל צריך לחוות את זה בשביל לדעת?
מי אמר שמיליארד סינים לא טועים?
לא רוצה להרגיש יותר כלום. האדישות לא הורגת היא מגינה עליך.
זה הכל שקרים שמזריקים לך ישירות למוח מהרגע שאתה נולד עם תוכנית אב לבדוק מתי תישבר.
מתי תוותר.
החיים זה משחק. החיים זה מרוץ. החיים זה קרב. החיים זה מבחן.
החיים הם משהו אחר בכל יום שעובר. מי יכול לעמוד בקצב הזה?
כל הרדבול בעולם לא יתן לי כנפיים מספיק חזקות, הרי כל מה שעולה חייב ליפול.
פיזיקה פשוטה.
מצד אחד אתה רוצה לבד. יחיד ומיוחד. אבל כשכולם הולכים אתה אבוד.
איפה האיזון? ומה היגיון בלהיות הגיוני? כל העולם הגיוני ותראו איפה אנחנו חיים.
כל המתוסכלים שרק רוצים לגרור אותך למטה איתם כדי שלא יהיה להם משעמם.
בני אדם, בסך הכל חיות, עם קצת יותר מדי שכל. אם כולנו היינו נולדים עם חצי מוח היה כל כך הרבה יותר טוב פה.
כל העולם היה מלא באנשים מטומטמים ומחוייכים.
אתה יכול להחליף את הסביבה שלך כמה שאתה רוצה אבל האנשים שמסתובבים לך בראש שהם כולם גרסה משונה
של עצמך שאתה מסרב להכיר. הבעיה איתם היא שהם לא סותמים את הפה לעולם. הם עובדים במשמרות מסביב לשעון והעבודה שלהם זה לחפור לך במוח.
הפיתרון הכי טוב זה להיות אמן בהתעלמות. פשוט לדעת להתעלם מכל השליליות המחורנת הזאת שיש מסביבנו כל הזמן.
איך אנשים מצפים להיות במצב רוח טוב כשהרוב המוחלט מתעורר בבוקר ומה עושה? פותח עיתון...ממש להתחיל את היום על רגל ימין כשאתה מזין את עצמך יום ולילה בשחיטויות, אונס, רצח, ומלחמות...אחרי זה מתפלאים למה אנשים מוציאים עצבים אחד על השני.
הכל פה דפוק, מהיסוד.
ואולי זה רק אני אחרי משמרת לילה פשוט עייף ומתוסכל.
ומה עם אין כוס על איזה חצי תסתכל?