החלטתי להתאבד בגיל 13, מסיבה מוצדקת.

כלומר כך לפחות חשבתי עד ששמעתי כמה סיבות אחרות פה, בתור לוועדה. עמדנו בטור ישר אחד אחרי השני, כעשרים אנשים. מסביב לא היה דבר, לא מעקה או סתם פס שירמז על כך שאנו אמורים לעמוד דווקא בטור, אבל משום מה עמדנו.

הייתי לפני האחרונה, מאחוריי עמד זקן בן 80, הוא עמד זקוף, ידיו משולבות מאחורי גבו והביט הישר קדימה. מתוך עיניו הכחולות נשקפה הבעה נחושה ביותר, כזו שהרעידה אותי קצת והתחלתי להרגיש לא נוח. "אני מקווה שיש לך סיבה טובה להיות פה" אמרה הנערה הגבוהה שעמדה מלפניי. שערה היה שחור ועורה לבן כהמקום השומם בו עמדנו, היא הביטה בי בחוסר עניין ותהיתי איך אני מבינה מה היא אומרת הרי היא בכלל לא נראת מארצי. "באיזו שפה את מדברת?" שאלתי, "לא יודעת, לא זוכרת, כולם פה מבינים אחד את השני" ענתה בהבעה סתומה והפנתה את גבה. רק באותו הרגע הבנתי שגם אני לא יודעת ולא זוכרת, צנחתי מטה, התיישבתי על ברכיי ושתקתי.

התור הלך והתמעט, רק הנערה אני והזקן נותרנו. הנערה פסעה צעד קדימה לשום המקום שהיה פרוס מלפנינו ונעלמה. זרקתי עוד מבט לעבר הזקן, הוא המשיך להביט למרחקים אך נחישותו הפכה לריגעון. הרי רק עוד כמה רגעים וזהו, סוף סוף.

"תתקדמי" מישהו אמר, רציתי לסובב את ראשי סביב ולהבין משהו אבל רגלי פעלו בשם עצמן ונשאו אותי צעד קדימה.

הגעתי למקום בצבע תכלת. תהיתי האם אני בשמיים ואם כן איפה העננים ולמה אני לא נופלת. מולי ישב אדם צעיר עם זקן לבן ארוך, כל כך ארוך שלא יכלתי לראות את סופו דרך התכלת האינסופית. ידיו מונחות על שולחן העץ שהפריד בינינו, גם הוא תלוי באוויר.

"סגרי את עיניייך" אמר, סגרתי. "דמייני קופסת סוכריות שוקולד בלגי, דמייני אוקיינוס ענק, דמייני תינוק יוצא מהרחם, דמייני גבעת חול במדבר, דמייני כלב קטן שרץ בין פרחי חמניות ענקיות, דמייני בועות סבון, דמייני איש שלג עם אף של גזר.." רקע התכלת נעלם, במקומו שלל של צבעים כיסו אותנו. התחלתי לצחוק ולבכות בו זמנית, לנטר במקום ניטורים קטנים.

"מצטער ילדונת, הסיבה שלך לא מתקבלת" אמר בקול רציני. הצבעים נעלמו כלא היו, השולחן נע ימינה וידו הושטה אל ידי. לא התנגדתי, התקרבתי בצעד קטן, חשתי את זקנו הרך מלטף את גופי ונושא אותי לכיוון בלתי נודע.

"תודה אלוהים, תודה אלוהים, תודה אלוהים. איזה יופי, איזה יופי, איזה יופי.." אמא ישבה לצד מיטתי, נעה קדימה ואחורה והתחלתי לחשוד שהיא יושבת על כיסא נדנדה. "את מרטיבה אותי" אמרתי וחייכתי למרות שידעתי שמדובר בדמעות שלי.

http://israblog.co.il/tblogread.asp?blog=450140&blogcode=8994975