ימים לא קלים עוברים על כוחותינו.

בעוד קצת יותר משבועיים אני עובר ללונדון להתחיל ללמוד תואר יוקרתי. תחושת הלחץ והצפיות מעצמי, ושל הסביבה ממני גדולה מאוד. אני יוצא לחיים חדשים, כאדם עצמאי, אדון לעצמו, שמקבל בחירות על איך לוח הזמנים שלו ייראה, מה סדר העדיפויות שלו, עם מי הוא מבלה, מה הוא עושה, איך הוא חי, ומה הוא אוהב. אלה דברים , אולי טריוויאליים בגיל 28, אבל עבורי, הם לא. כן, בגילי (שהוא כבר כמעט ולא 28), לא היה לי החופש המוחלט בכל רגע נתון לעשות את הדברים שאני רוצה כמו שאני רוצה, להסתכן, להעז, להתבטל, להיות ספונטני. כל אותם דברים שמגדירים את הזהות שלנו, את הבחירות שלנו, את העצמאות שלנו - לא היו לי. יש במעבר הזדמנות ענקית מצד אחד, לא רק להתחיל דברים חדשים בחיים, אלא גם להשאיר מאחור הרבה עיוותים, תחלואות, עוולות וקשיים. אולי זה נשמע אוטופי, אבל הזדמנות כזו לא תחזור, ויש סיבה שמישהו נתן לי אותה (כנראה אני...). לצד הצפייה החזקה לקראת מבול האני במרכז הזה, צריך לזכור שהמטרה היא לרכוש השכלה גבוהה, להצליח, ללמוד כמה שיותר, להתקדם, ליצור קשרים והזדמנויות, לקפוץ גבוה קדימה לעבר היעד הבא. כל הדבר הזה מלווה בהרבה פחדים, קודם כל מבדידות, אח"כ מהפחד מכישלון, שמא לא אסתגל, לא אדע לעשות את המצופה ממני, לא אמצה את ההזדמנויות, אתקשה... ומצד שני, אולי חלילה, שאשתכר מכל החופש הזה, שאאבד את עצמי, ובסוף אפול. ולא הזכרתי מילה על התנהלות כלכלית... 

הנסיעה לפורטוגל עם תזמורת הנוער שלי הייתה הדבר הכי טוב ונחוץ שיכול היה לקרות לי בתקופה הזו. זו הייתה הזדמנות לפצות על שנתיים קשות שבהן לא כל כך מצאתי את הדינמיקה האידאלית מול ההרכב, תמיד הייתי קצת סגור ולא נתתי מעצמי את המקסימום, ממגוון של סיבות ומניעים. חוץ מזה שהנסיעה אורגנה בצורה מופתית, והתלמידים שלי התנהגו בצורה שלא תבייש אף הורה או מורה בארץ, גם היו אתי חברי צוות מדהימים, ההופעות היו מוצלחות מאוד, ראיתי את ההרכב שלי מתהווה ומשתנה לי מול העיניים. גם היחס כלפי השתנה, אבל אני לא חשוב, כי אני כבר לא רלוונטי. נוצרו חברויות לנגד עיניי, זכרונות וחוויות נחקקו , זה היה מרגש ומפעים. הפרידה הייתה לא קלה, אבל אני חושב שכבר הצלחתי למקם את זה על פני סקאלת הפרופורציות. אני מצטער קצת שאני לא אמשיך לעבוד אתם, פשוט מתוך הידיעה שיכולנו לקחת אחד את השני כל כך גבוה! אבל כנראה שהייתה סבה לזה שהגעתי, וגם לזה שאני עוזב, התזמורת הזו תמשיך להתקים ולהצטיין גם בלעדי, אני גאה בהם מאוד ומקנא קצת במחליף שזוכה לקבל כזו מתנה.

החיים "מחוץ לארון" הם סוג של קלישאה. הארון הולך אתך לכל מקום שאתה צועד אליו, בכל מקום שאתה מבקר בו, והמשקעים שנשארים בו מלווים אותך לכל מקום. אי אפשר לקבור את הארון, אי אפשר לשרוף את הארון. ככל ששהית בו יותר זמן, הוא יותר הבית שלך, לטוב ולרע. ואם לחדד את רצף המשפטים המעורפלים הזה, רוצה לומר, שאם בעיני אדם המטרה הגבוהה ביותר של הומוסקסואל היא לצאת מהארון, וכנגזרת, לחיות בהשלמה עם עצמו, אז לדעתי זה לא עובד ככה. כלומר, זה יכול לעבוד ככה, ברגע שהסביבה שלך קיבלה אותך ללא תנאים. אבל ברגע שלא, ומספיק שיש סייג הקטן ביותר ותחושת בושה ואשם וחוסר יכולת לדבר על הדברים, אלא רק להתנהג כאילו הם קיימים (וגם לפעמים זה לא), לפעמים זה קשה יותר מלחיות בתוך הארון. בארון ידעתי שאני חי בשקר, שאין לי מקום להיות מאושר, שאני אהיה אומלל כל הזמן, שאני בוחר בדרך הרעה יותר. מחוץ לארון, הצפיות לחיות בהשלמה ובאהבה עצמית כאילו גדלות, אבל זה לא מתכתב עם המציאות כי עדיין, לא אנחנו כותבים את המציאות שלנו ואנחנו תלויים בעוד גורמים מסביב. מה שמחזיר אותי לנושא העצמאות מהפסקה הראשונה. עם כמה שאני נראה כלפי חוץ אדם חופשי, עצמאי, שעושה מה שהוא אוהב ושלם אתו, איכשהו גדלתי להיות אדם די כנוע, שמתישר לפי הצפיות ולפי הנורמות (גם החולות) של הסביבה שלו. השינוי המיוחל פעל אחרת מהמצופה. הוא עדיין מתרחש, והוא לא קרוב לסיומו.

היציאה מהארון לא הובילה לאיזו מערכת יחסים אמיתית ויציבה שלה ייחלתי. להפך, הדפוסים הקודמים של החיים בשקר נשארו מקובעים בהרגלים, והסבל מהם רק התחזק. דברים שלא הצלחתי להבין מוקדם יותר התבהרו (ומתבהרים) לי כל הזמן. הקשר הישיר בין אהבה/מין/משיכה לאשמה/ענישה עצמית/בושה הוא דבר מאוד מאוד חזק בי שהתרגלתי אליו (אולי מתוך הכרח) וקשה מאוד להתנתק ממנו. זה יכול להסביר בקלות למה מערכת יחסים נורמלית ובריאה היא לא כל כך מושגת... כי אל מערכת יחסים אדם אמור להגיע כשהוא רוצה בטובתו, כשהוא עושה צעדים למען עתיד טוב יותר, ולא ההפך, לא מתוך חיפוש להיכנס למעגל סבל של השפלה ודיכוי שבו הוא יוכל להעניש את עצמו על מה שהוא או על מה שהוא לא. התובנות האלה, קשות ככל שיהיו - לא הייתי מגיע אליהן בלי הטיפול הפסיכולוגי שהתחלתי לקחת לפני קצת יותר מחצי שנה. אל תתבלבלו, פסיכולוגים לא עושים איזשהם קסמים. אבל עצם זה שאתה מתיצב מול החששות והתחלואות שלך, מדובב את עצמך, ואומר את הדברים בקול רם... לפעמים הפעמונים מצלצלים והתובנות מכות. זה אחד מהדברים שאני רוצה לשים מאחורי, את הצורך הסגפני במין גרוע, את ההרגלים המגונים ביחסים רדודים, את היכולת להיקשר אל אדם כי טוב לי אתו ולא כי אני רוצה שיקרה בינינו משהו קצר מאוד ואז להרגיש ריק עם עצמי כי זה מה שמגיע לי. יש סכוי שזה יצליח, יש סכוי שלא. יש אולי גבול לכמה שינויים אדם יכול לעשות בבת אחת. אבל עכשיו כשזה כתוב כאן, ולא רק כאן, התוקף של זה עולה בעיני. בעיקר גם בזכות התנסויות וחוויות מאוד מאוד חיוביות שחוויתי שלא נקשרו בתחושת אשמה כלשהי או סבל או כאב, שהצליחו לגרום לי להרגיש מאושר באמת.

עד כאן,

הפוסט הבא מלונדון עיר הנצח

צ'ירז

אני ממש שמח שכתבתי כאן, יש פשוט יותר מדי דברים שעוברים לו בראש, ולא שאני לא מנקז אותם, ובכל זאת, לכתוב תמיד קצת מרגיע אותי ועוזר לי לארגן את המחשבות.