הרהורים. . .

בעבר כשהיה רע חשבתי להתאבד והייתי שלמה עם זה.

היום אני מודעת לנזקים שזה יעשה להורים שלי, לפחות אחד מהם. אז כבר לא.

אבל זה לא אומר שאף פעם לא רע. מאוד רע, ומוות נראה כמו פיתרון טוב... חבל שרק בתאוריה.

קשה לי להמשיך לקום בכל בוקר לבית הספר, ואף אחד לא מבין אותי.

קשה לי לקום בלי סיבה, למזג אוויר קר וקודר לעוד יום בו אצטרך לחיות עם עצמי.

אני מעדיפה להמשיך לישון, לחלום עוד קצת על הבלתי אפשרי...

קשה לי עם הגעגועים למשהו שאף פעם לא היה לי, לא יהיה לי...

אבל אף אחד לא מבין. גם לא זה שאני מדברת אליו כל לילה,

זה שאף פעם לא מראה נוכחות, סימן שהוא שם, אפילו קטן...

קר לי.

עכשיו שוב באה אחת התקופות האלה שאני מרגישה לבד בעולם הזה.

לא יודעת, נדמה פתאום שכולם תופסים מרחק, ספק אם בכוונה ספק שכחו.

אבל אולי הכל בראש שלי, תמיד אומרים שאני מנפחת דברים.

אולי הגיע הזמן לפוצץ את הבועה הזו.

כמה אני מתגעגעת אליך, אתה לא יודע.

כל יום שעובר אתה חסר לי מחדש, אני מרגישה ריקנות שכזו...

מחכה שתחזור כבר, בחייך, תחזור. אני יודעת שכיף לך שם והכל מדהים,

אבל אני משתגעת בלעדיך. מנסה למצוא לך תחליף, אבל בנינו, אין לך תחליף.

כל מיני דברים מזכירים לי אותך, ואז אני אומרת שאני מתגעגעת ואומרים לי

"לא נורא, הוא יחזור בסוף". כן נורא.

אני  רוצה  אותך  עכשיו.