כמה שכולם פה..כמה שעוזרים
כמה שנמצאים פה, עושים הכל
נותנים את עצמם לי.
אבל בסוף אני הרי נרדמת לבד עם הכרית.
אני מרגישה ממש פיצול בתוך עצמי.
מצד אחד אני מרגישה לא בנוח להטיח אשמה באף אחד, ואני גם לא מאשימה
ומצד שני אני מרגישה הכי לבד בעולם.
הכי בודדה שיש.
אף אחד לא מבין
אף אחד לא יודע כלום
וכולם משתיקים אותי.
משתיקים.
או בעצם לא כולם
הוא.
לא מבין שצריך פשוט לסתום לסבול ולהקשיב.
הוא חייב גםמ על זה להתווכח איתי ואני לא בסדר שלא מקבלת עזרה בשום דרך
שגם ככה לא טוב לי.
אז אני אשתוק.
סליחה שככה באתי, לא לבד אלא עם חבילה שלמה איתי.
ואני לא יכולה כבר.
זה מהבטן שלי, זה יוצא בכל הגוף
זה הכל ביחד בבת אחת אז איך העולם מצפה ממני שאצליח.
אני לא יכולה, אני נשברת, לבד בתוך עצמי
ואני עייפה כבר
ולא רוצה כלום. פשוט כלום, אני רוצה להעלם. פשוט להעלם ולא לחזור
שם אולי באמת ארגיש תחושת שחרור, תחושת חופש אמיתי
בחירה ללא גבולות לעשות מה שבא לי בלי להרגיש כלום אחרי זה
יש בי אהבה, יש בי המון אהבה, לתת לכולם, יש בי אבל יותר ממה שנדמה
אבל ביחד עם זה באה פגיעות. ואם אני כבר בוחרת להחשף ובוחרת לשתף
אני נותנת דרך כניסה למה שהכי חשוב לי, הכי מקודש לי ופגיעה בו הכי קטנה גורמת להתמוטטות נפש קיצונית.
למה לא מבינים את זה??? למה מנסים להשוות אותי לאדם נורמטיבי. אני לא. אני פשוט לא.
לא משנה מה יגידו. לאנשים רחוקים אני הכי קרה שיש
ורק לקמצוץ קטן אני הכי פתוחה שיש..אז כשהקמצוץ הזה משתיק אותי..
מה אני אעשה כבר?
נו רציני מה אני אעשה כבר?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
