המילים האלה שיצאו לו מהפה,עדיין מהדהדות בראשי.
תמיד ידעתי שאני סתם אחת. אפעם לא התיימרתי להיות שום דבר,כאילו לפחות לא בתקופה האחרונה.
הרי שאתה קטן אתה עוד מרשה לעצמך לחלום.
כולם חושבים שהדברים הטובים בחיים ינחתו עליהם בהפתעה,שהם יסיימו לימודים ואז פתאום באורח פלא יהפכו לרופאים מצליחים או לעורכי דין,בזמן שעתידם להיות פקידה או מוכר בחנות נעליים וגם זה בקושי.
לא חושבים על העתיד,בעצם זה הדבר האחרון שמעניין אותם.
הדבר היחיד שמעניין אותם זה לעבור תיום הזה,לשרוד עוד שבוע.
למרות שהחברה שלנו למדה אותנו שרק מי שמושלם הוא השולט,ומי ששונה הוא סתם אחד שאין לו זכות לחיות כאן.
ואף אחד לא מבין שאין דבר כזה "דומה" או "כמו כולם".
הדבר הכי גרוע זה להשוות את עצמך לאחרים.
כי מהצד כולם נראים כלכך מושלמים ושמחים ורק אתה נראה דפקט ואומלל.
כולם מקווים שהשם שלהם יהיה חקוק בתודעה של כל האנושות גם לאחר מותם.
שיצליחו להיות בעלי משמעות והשפעה,שיזכרו אותם,שידעו מי הם,זה מה שיספק אותם.
לא מוכנים לקבל את המחשבה שהם "סתם אחד" מיני מיליונים שחיים בעולם הזה,ואחרי מותם אף אחד לא יזכור אותם בכלל,
כל הרכוש שלהם וכל מה שהם צברו במהלך החיים יעבור לאנשים אחרים שגם הם בסופו של דבר יהפכו לאבק על סלון של בית מגורים.
צריך הרבה אומץ כדי לשרוד כאן,לא פשוט בכלל.
מי שחלש,מי שרגיש,ספק אם יש לו סיכוי בכלל.
החיים הם אף פעם לא מה שאנחנו מצפים לו.
החיים הם מה שקורה בזמן שאנחנו מתכננים תוכניות אחרות.
תראו את אחוזי המתאבדים,כמה אנשים החליטו להיות פעם אחת אדונים לגורלם.
החליטו שנמאס ,הרי נמות מתישהו אז מה הטעם לסחוב?
למרות שברור שאני חושבת שזו היא לא הדרך ולא הפתרון,
לא רוצה להיזכר בתור גוש מרוח על הרצפה,
רוצה הרבה יותר,ולא מקבלת.
מנסה לרצות אנשים שאני לא יודעת אם הם שווים את זה בכלל.
הרצון להיות מושלמים כ"כ מעייף ומתיש.
מתי כל זה יגמר ?
יהיה טוב. [על מי אני עובדת ?].
נופר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
