עשיתי הפסקה של... שבוע:/
כמה שאני רוצה לסגור תבלוג,יש דברים שאני יכולה לכתוב רק פה,ולא בשום מקום אחר.
יום אחרי שאני מחליטה לסגור,אני חייבת לכתוב,וזה המקום היחידי.
אז נכון שאני יכולה למחוק אותו ואז לא תהיה לי ברירה,אבל אני לא יכולה למחוק כמעט שנתיים מהחיים שלי ככה סתם.
&^&
נסענו אליו אתמול.
לא תיארתי לעצמי עד כמה המצב קשה.
מאז שהרופאים אמרו שנותרו לו שבועיים לחיות,עבר שבוע וחצי.
זאת כנראה תהיה הפעם האחרונה שאני אראה אותו.
הוא צדק,לא הייתי צריכה לראות אותו ככה.
הייתי צריכה לזכור אותו מדבר,צוחק,סתם יושב וקורא עיתון בשעמום,מזפזפ בין ערוצי כדורגל לסרטים בספרדית ומדי פעם שואל "נו אז איך בלימודים?"
ולא בתור יצור גוסס ומפרפר,שלא מזהה אף אחד,שוכב על המיטה,נושם את נשימותיו האחרונות בזמן שהחיים נשאבים ממנו לאט לאט,אך כ"כ מהר.
בלילה בלילה אני פתאום נזכרת איך הוא היה פעם,צעיר,שמח
המחלה לקחה ממנו הכל,השאירה רק עצמות.
עולה לי התמונה שלו,שהוא מחזיק אותי ביום הולדת שנה.
הדקירה בלב כ"כ כואבת.
ראיתי אותו בדיוק ל-5 שניות,לא הייתי מסוגלת עוד.
ההלם היה כ"כ גדול,יצאתי.
לא נכנסתי שוב,אני בטוח אתחרט ואשנא את עצמי על זה.
שלא נפרדתי ממנו כמו שצריך,שלא דיברתי אליו,למרות שהוא לא זיהה אותי בכלל.
אבא נפרד ממנו,בכה.
לא יכולה לראות אותו בוכה.
לחשוב שאני הולכת לראות אותו ככה הרבה בתקופה הקרובה.
איך אפשר להיפרד מאבא שלך? שגידל אותך? שלימד אותך את כל מה שאתה יודע?
איך הוא יתמודד עם זה? איך אפשר להמשיך בכלל הלאה?
כ"כ כועסת עליהם,איך הם יכולים לדבר על זה מסביב לשולחן.
גלוי,פתוח.
ובו זמניות מקנאה בהם.שהם יכולים לדבר ולתמוך אחד בשני.
ורק אני יושבת ומנסה לראות ולא להיראות.
לא יכולה לדבר על זה,לא יכולה לתמוך.
אבל כל אחד ודרך ההתמודדות שלו.
עוצרת את הדמעות בכל פעם,הרי הוא לא באמת ימות,יקרה נס,הרופאים טעו,ואז אני אכעס על עצמי שוויתרתי לעצמי ובכיתי,שבאמת האמנתי שהוא ימות.
אני כלכך תמימה,איך אני עוד יכולה להאמין אחרי שראיתי אותו ככה אתמול ?.
יצאנו שנינו החוצה,לנשום אוויר.
ראינו ילדים קטנים מתרוצצים סביב סבא שלהם שבכיסא גלגלים,צוחקים,משתעשעים איתו.
הוא בטח יחלים תוך כמה ימים ויחזור הביתה,למשפחה שלו.
זה לא הוגן אך כלכך קנאתי בהם באותו רגע.
שסבא שלהם בריא,מדבר,שומע,הם עדיין יכולים לשחק איתו, ובו זמנית סבא שלי שוכב על המיטה בקומה שמינית,גוסס.
בלתי נתפס.
דרך ההתמודדות שלי דפוקה,לא יכולה לשתף אף אחד ברגשות שלי,בטח שלא לנחם ולתמוך.
התמונה שלו גוסס ומפרפר לא מרפה,כ"כ הייתי רוצה שימות בסיבה טובה אם כבר,ולא ככה על מיטה לבנה בבית חולים נידח,לא מזהה את אישתו מזה 60 שנה ואת ילדיו,שלא נדבר על נכדיו.,לא מגיע לו לגמור ככה.
הוא תמיד יהיה בלב שלי.
אוהבת ואוהב תמיד-
נופר.
יש בחוץ עולם,והשעון ממשיך לדפוק.
שלא יעצר.....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
