הכל איבד משמעות.
אני בתקופת המתנה לנורא מכול,ולא יכולה יותר.
כל טלפון מצלצל אני נלחצת,רועדת.
לפני יומיים צילצלו בבוקר,אמרו שנשאר לו שעה.
כל האחים הלכו לבית חולים להיות איתו בדקות האחרונות.
איך ששמעתי את זה התחלתי לבכות,עוד לא פתחתי את העיניים וכבר דמעות.
הפעם הראשונה שבאמת הרשתי לעצמי לבכות.
אמא הציעה שאני אשאר בבית אבל העדפתי ללכת לביהס.
אח שלי נשאר בבית.
בסוף זאת הייתה אזעקת שווא,כאילו מהההההההההה?
תקופת המתנה,כאילו השקט שלפני הסערה.
כל אחד יודע מה צפוי לקרות,רק לא יודעים מתי.
משגע,מתסכל,שובר.
גם אף אחד לא ממש מבין,
איך אני יסביר להם שלא באלי לבוא לפה או לשם כי סבא שלי גוסס.
ואין לי מצב רוח,וכל מה שאני רוצה זה להיות לבד.
דואגת לאבא שלי.
לא מגיע לו הסבל הזה עכשיו.
לא רוצה לבאס אפחד .. ושונאת להראות חלשה ליד אנשים,
ככה שזה המקום היחידי.
אם הייתה לי אפשרות למות במקומו...רציני הייתי שוקלת את זה
גם גיליתי מי החברות האמיתיות שלי,
נשמע דרמטי,
פשוט הבנתי שלא אכפת לה ,
לא מעניין אותה.
וזה בסדר,
באמת בסדר.
לא כ"כ חידש לי,לא הפתיע אותי.
בבועה שלה,וזה בסדר.
רק לשמור מרחק.
מרגישה כ"כ בודדדדדדדההההה..
ותמיד תמיד תזכרו,שלא משנה מה -
להגיב זה מגניב.
נ.ב
סליחה אם אני לוקחת הכל קשה או רגישה מדי ,
בכל מקרה מה שלא יהיה -לא אישי נגדכם !!
3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
