לא יודעת מה קורה לי..

אבל מאז שהייתי אתמול אצל שיר, אחרי פורים, מאז השיחה שלנו, אני לא מפסיקה לחשוב על זה שאין לי אף אחד..

מה תאמת עם מי אני מסתובבת?! עם שחר ו השטיפשה הזאת בשקושי יודעת להרכיב משפט, (אני חולה עליה אבל היא באמת טיפשה- אני לא סתם יורדת עליה.. פשוט אין דברים כאלה)

אני יודעת שכשאני יצטרך אותה היא לא תהיה שם בשבילי, היא חושבת על עצמה ואז שוב על עצמה ושוב שוב ואז אולי קצת על אחרים.

עם אורי שאני חולה עליו (בתור ידיד) ואנחנו כל הזמן צוחקים אבל גם הוא חושב רק על איך להיות יותר מקובל ושישמו עליו יותר..

עם שחר ב שתמיד אומרת שהיא תהיה שם בשבילי אבל אני פשוט לא סובלת אותה יותר.. היא כל הזמן בדיכאון ועצבנית ותמיד צריך לרחם עליה.. לא יכולה איתה..

כי תכלס אני לוקחת תחיים בקלות, אני צוחקת אני מאושרת אני לא יכולה להיות עם מישהו שכל הזמן ידכא אותי..

ועם שיר שהיא באמת תהיה שם בשבילי כמה שהיא שונאת לדבר ולהקשיב,

היא יותר מדי אוהבת אותי כדי לעזוב אותי כשאני יצטרך אותה..

הבעיה היא שאני לא יודעת מתי זה נחשב צריך

רק כשאני בבעיה? אני לא יכולה פשוט להיות צריכה אותה ביום יום כדי שתהיה איתי וזה?

אנחנו לא כזה הרבה ביחד.. אני אף פעם לא יותר מדי הבנתי את שיר.. היא שונה..

פעם היא איתך פעם היא עוזבת אותך.. לא יודעת כבר..

ואז בסוף אני מוצאת את עצמיי לבד..

לפעמים אני לא מבינה מה אני חושבת כלכך הרבה?! פשוט לזרום עם החיים מה שיהיה יהיה..

אני מפחדת להיות כמו שחר ב שמרוב מחשבות על מי יהיה איתה כשתהיה לה בעיה בחיים היא שוכחת לחיות..

היא רק מנחמת את עצמה כי אף חברה לא נשארה איתה..

וגם אני לא.. כמה שחשבתי שאני חברה אמיתית ושאני יהיה ליד חברה שלי כשהיא תצטרך אותי

כששחר באה ואמרה שהיא צריכה אותי לא יוכלתי לעזור לה..

לא יודעת פשוט לא באמת רציתי... ומה זה שווה אם אני לא באמת רוצה?

זה אמור לבוא מהלב..

אולי באיזה שהוא מקום הרגשתי שהיא לא באמת צריכה אותי.. היא פשוט מפחדת להישאר לבבד.

חוץ מזה... נורא בא לי זוגיות.. ואני לא יודעת כבר מה לעשות כיא ני לא בטוחה שיש סיבה שמישהו בכלל ירצה אותי..

כאילו למה שירצה אותי? אני לא יותר מדי יפה, אני יחסית שמנה, ואני לא בדיוק עדינה (יש לי נטיה קלה לאגרסיביות)

אני מתגעגעת לאבא.. אני כל כך רוצה לסוע לשם.. לברוח קצת מהכל..

הקטע זה שתמיד יכולתי לברוח לשם ואז כשחזרתי הרגשתי יותר טוב מצד אחד

מצד שני, אף אחד לא היה יכול להאשים אותי שהלכתי.. שברחתי..

עכשיו אני מנסה לברוח.. למיטה שלי

אני כל הזמן במיטה

עכשיו חופשת פורים (חמישי, שישי, שבת) וכבר ישלי תוכניות..

אני במיטה מול הטלויזיה..

זה היה פורים הכי גרוע בחיים שלי

אני תמיד שמחה מאושרת.. אולי זה כי אורי לא פה..

תמיד כשאני מתחילה לחשוב על זה הוא מצחיק אותי ופשוט משכיח את המחשבות ממני..

עכשיו כשהו בחו"ל הם חזרו ואני לא יודעת להתמודד איתן.

אוףףףףףףףףףףףףף

זה כל מה שישי לי בראש כל היום.. כמו הזקנים האלה שנאנחים כל כמה דקות..

אני מפחדת שזה לא יעבור.. שאני לא ימצא מישהו חמוד שיהיה איתי

שאני לא ירזה

שכבר לא יהיה לי עם מי להסתובב כי נמאס לי מכולם..

לפני שאני יספר על כל מה שקורה לי בחיים אני רוצה לספר קצת על עצמי ממש.. מהתחלה..

קוראים לי חן ואני בת 14 כיתה ח'.

החיים שלי חרא..

אבא שלי הבן אדם שאני הכי אוהבת בעולם.. חי רחוק ממני באילת

אני חיה עם אמא שלי והחבר המעצבן שלה.. פעם בשבוע הילדים שלו באים אלינו..

חוץ מזה יש לי גם שני אחים מהנישואים הראשונים של אמא שלי ואני היחידה מהנישואים השניים.

מאבא שלי יש לי אחות קטנה אבל הוא לא נשוי אל אמא שלה, הם פשוט היו פעם זוג ועכשיו לא..

אני די שונאת את אמא שלי, היא לא מבינה אותי מעצבנת אותי ולא יודעת מה עוד!! בלתי נסבלת..

אני די שמנמנה ואני כבר שנים מנסה להרזות אבל לא ממש הולך לי..