The Man Who Laughs
|
| 6/2008
I gazed a gazeless stare
אז הסתבר שבסוף הייתי סתם קצת לחוץ ומלא ביקורת עצמית,
כי אחרי שבועיים ומשהו אני מאוד נהנה עם הבחורה המדהימה הזו.
אבל יותר מזה אין מה להגיד, כי היא יכולה לקרוא פה ו...כל מחמאה שאני אכתוב תהיה פחות כנה,
אני לא באמת יכול להתלונן, והכתיבה שלי יכולה להיות לפעמים מספיק מטרידה.
למזלי, קורים לי דברים אחרים בחיים חוץ ממנה...אם כי עדיין קצת קשורים אליה.
אז קודם כל התדמית שלי (והדי מועדפת עליי,באיזשהוא מקום) נסדקה קצת...
אני כבר לא בדיוק אותו שמוק פסיכי ואפאתי שמחפש הזדמנויות לנצל, זאת אומרת כמובן שאני כן, אבל בזמן האחרון אני עושה כמה דברים שקצת נוגדים את זה (בין היתר - לא לנתק קשר עם מישהי אחרי יומיים)
והסביבה....פשוט מנסה להאמין בכוח שאני לא כזה, מנסים להתלות בכל מעשה אדיבות קטן בהתעלמות מהשפלות הרבה שלי.
וזה די נוח לי, כמובן, רק שאני יותר מתגעגע לימים בהם אהבו אותי קצת פחות, לאותם ימים שאהבתי אותם קצת יותר.
אני יודע שאני בגיל שבו כולם מנסים למרוד ולהיות מיוחדים, ואיכשהוא זה לא מפריע לי אם גם אני סתם וואנאבי בתקופה שתעבור לו.
זה פתטי שהרבה אנשים גם חלשים מדי כדי לעורר מרד קטן משלהם, ולכן הם נכנסים למשבר זהות
(אופס, אני לא ווינר כמו שחשבתי, המממ אז מה אני?)
אז יש לי תחביב חדש. כולם יודעים (אבל לא מודעים לכך שהם יודעים) את הזמן "המותר" להסתכל בעיני האחר, במצב הנתון.
זה ממש מעניין, אפשר ללמוד הרבה דרך העיניים, ורוב האנשים מנסים להסתיר ולא להסתכל.
כולכם מכירים "קרבות עיניים", בהם אסור למצמץ,להסיט מבט. וזה מה שאני עושה.
בין אם זה ברחוב, מישהו שאני מכיר או סתם השכנה הזקנה. זה קצת מפחיד, קצת מטריד, וכמעט כולם מסיטים את המבט,
מודעים לכך שאני ממשיך לנעוץ ולבהות, אבל עדיין משפילים או מתרכזים בפרט אחר. זה הניצחון הקטן שלי, ואני ממשיך לסרוק קצת אחריו, קצת נבהל מעצמי, אבל מרותק. ואלה שלא נכנעים ומסתכלים חזרה, באלה אני רואה עוצמה, סקרנות ובטחון, ונוצר סוג של קשר מוזר, אפילו מעלים חיוך.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Jackal