בזמן האחרון אני מרגישה שאני רוצה להיות לבד.

בלי לספר לאף אחד את מה שעובר עלי, בלי להיפגש עם אף אחד, בלי להתקשר לאף אחד.

זה קשה. זה קשה להתחבר.

בוא נתחיל מזה שהחברה הכי טובה שלך רוצה להתאבד.

ונכון, בהתחלה זה לא היה רציני, באמת שלא, ואפילו היא ידעה שהיא לא עומדת לנסות אפילו, אבל אז הגיעה מישהי אחרת שהשפיעה על החברה שלך ברמה כזאת שעכשיו- כל מה שהיא רוצה זה להתאבד.

היא לא מוכנה לשמוע מה שאומרים לה.

יותר מזה- היא לא מוכנה לשמוע מה שאני אומרת לה.

היא יושבת בבית מנסה למצוא דרכים לסיים את החיים.

וזה לא סתם. זה בגלל אותה מנוולת שגררה את החברה הכי טובה לעשות דברים ולחשוב דברים ולהאמין בדברים.

והיא מרשעת, המנוולת הזאת, היא שקרנית.ואני רואה את זה. אני רואה את זה טוב. רק החברה הכי טובה לא רואה. וזה מה שהכי כואב, כי אולי היא לא רוצה לראות בכלל.

אחר כך החבר. אני לא יודעת מה לעשות.

אני אוהבת אותו. אני לא יודעת אם הוא בכלל אוהב אותי.

וקשה לי. הוא סטודנט, אני מסיימת תיכון. אז עם כמה שדברים הולכים טוב ביניינו, רע לי.

אין לו זמן אלי. אין לו זמן לעצמו. ואני פוחדת.

בדיוק לפני שנה נפרדתי מהאקס שלי. ואהבתי אותו המון. אבל התרחקנו בחודש וחצי האחרונים שלנו ביחד. וקרה מה שקרה.

ועכשיו עם החבר העכשוי שלי. אני פוחדת שנתרחק. אני פוחדת שניפרד.

אז אני לא רוצה להיפגע, וקשה לי להיות עם מישהו שאני בקושי רואה או שאנחנו בקושי מדברים, וזה מרגיש לי כאילו רק אני מנסה.

אבל אז אני חושבת לעצמי שזה לא אשמתו, שבאמת אין לו זמן, ושהוא כן משתדל מאוד קשה.

ומה עכשיו?..

באוקטובר אני מתחילה את התואר, מה יקרה אז?.. כשלשנינו לא יהיה זמן?..

ואמא.. שעליה אני לא רוצה להגיד שום דבר.

הכל גורם לי לרצות ללכת.

אני רוצה להישאר בבית. לבכות. לאכול הרבה סלטים. להירדם.

נמאס לי להיקשר. נמאס לי להיפגע. נמאס לי לפחד.