האמת,מזה נמאס לי לחשוב.
אני לא נרדמת,כי אני חושבת,אני גם לא נרגעת כי אני תמיד חושבת.
ונמאס לי!!!
אני רוצה להיות סתומה רק ליום אחד,כדי שהמוח שלי יוכל לנוח.
הרי המשפט: "אין שכל-אין דאגות",מתאר איזה מזל יש למטומטמים שבינינו,מהסיבה הפשוטה שהם אף פעם לא דואגים.
למה אני לא יכולה לקבל את זה?את החופש הזה מלחשוב,לדאוג לגבי העבר,ההווה והעתיד.
מבחינת החוק אני רק הפכתי לאדם מבוגר,מה שאומר שרק התחלתי את חיי הבוגרים,אז איך זה שאני מרגישה בת 80 לפחות,כשהרצון היחיד שלי הוא ליפול על הספה הקרובה ביותר,וחוסר חשק לצאת מהבית בכלל?
זה פשוט לא נורמלי,אני עוד צעירה,ויש לי יותר מדי כוח בשביל לוותר עכשיו,נכון?
אז זהו,שאני כבר לא ממש בטוחה בזה.
כשהייתי קטנה,החלום הגדול שלי היה לכתוב ספר.עד עכשיו יש לי משהו כמו 20 טיוטות של כל מיני שטויות שכתבתי.מעולם לא הצלחתי לסיים אף סיפור.
הבעיה היחידה שלי היא שיש לי התחלה,ויש לי סוף,אבל אין לי מה לכתוב באמצע.
פשוט אף רעיון.
בגלל זה עברתי לסיפורים קצרים,ובהמשך בהשראתו של מישהו,לשירים.
לא שהשירים שלי גרועים,הם דווקא בסדר,אבל עדיין קיים בי הרצון הזה לכתוב ספר.
להוכיח שאני יכולה.אבל איפה אני אמצא את האמצע שלי?
יש לי אופי מאוד הפכפך,שכולל חוסר סבלנות.מה שאומר שברגע שאני לא מצליחה במשהו ב-5 הדקות הראשונות,אני פשוט מוותרת.
בגלל זה עד עכשיו לא למדתי לנגן כמו שצריך על גיטרה שמסתכלת עליי כבר 3 שנים.
ואני לא מצליחה לשנות את עצמי.
לכל אלה שזה לא מוצא חן בעיניהם מצאתי פתרון,אני פשוט אומרת כזאת אני,ואם זה לא נראה לך,אז זאת כבר בעיה שלך.וזהו,ככה הכול מתחיל וככה הכול נגמר.
אז כל מי שממש השקיע וקרא את הכול עד הסוף,כנראה ישים לב שאני פשוט קופצת מנושא לנושא,בלי סדר או היגיון מסוים.
אז רק שתדעו,זה חלק מחוסר הסבלנות,שמתבטא בכך שאני פשוט עוברת לנושא הבא כמה שיותר,כי למי יש זמן או כוח להתעמק בכל נושא?
סיימתי להפעם,
אז שיהיה שבוע רגוע...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
LiGa