אז נכון שאי-אפשר לבחור הורים,אחים ומשפחה בכלל.אבל זה ממש לא אומר שאסור לי לפנטז על זה.מי לא קיווה לפחות פעם אחת בחייו,שהוא מאומץ ושבכל רגע תיכנס המשפחה האמיתית, הנורמלית שלו.לא? טוב,אז אני קיוויתי הרבה.
אחרי 18 שנה,אני מתחילה להתרגל שהאנשים המשוגעים האלה,הם לא אחרים מאשר משפחתי הקטנה והיקרה.אבל בכל זאת...
למה כשאני נמצאת אצל חברות,הבית שלהם והמשפחה שלהם נראים כל-כך מושלמים?
אני אגיד לכם למה,כי גם משפחתי נראית מושלמת ליד אורחים.כל אחד שומר את הקריזות שלו לאח"כ,אחרי שילכו...
אז נכון,אין אף משפחה שהיא מושלמת,אבל למה?הרי משפחה זה אנשים שחולקים את אותם הגנים,אז למה כל המריבות כל יום,כל היום?
אם אני לא מצליחה להסתדר עם מישהו דומה לי,איך אני אסתדר עם מישהו שלגמרי שונה ממני?
הרי אלה שדומים לי,אמורים להבין אותי,להיות לצדי.לא לספר לי מה לא בסדר איתי.
תודה רבה,אבל אני יודעת בעצמי,תודות לנאומים אין-סופיים.
כשאדם זר עושה לי משהו רע,אני חושבת שזה לא כזה נורא,כי הוא חייב לי כלום,הוא לא מכיר אותי בכלל,למה שיתנהג אליי יפה? אבל כשאנשים שאני מכירה כל חיי עושים לי משהו רע,זה כבר משהו שמעולם לא הבנתי ולעולם גם לא אבין.
אתם אלה שאמורים לדאוג לי,לוודא שלא יקרה לי כלום.זה פשוט לא מסתדר לי.
הבעיה היא שכשקורה המקרה הראשון,אני בוכה למשפחתי.
אבל כשקורה הדבר השני,למי אני אבכה?לקיר?
הפתרון הברור אמור להיות חברים,אבל לי אישית יש בעיות של אמון.בגלל זה אפילו החברים הכי טובים שלי לא יודעים אפילו רבע ממה שבאמת קורה בחיי.
אני לא חושבת שזה תמיד דבר טוב,אבל אני תמיד שומרת על הפרטיות שלי,מפני כולם.
אני עובדת לפי שיטה של :"אם אני לא אעזור לעצמי,מי יעזור לי?".
אז מבחינה מסוימת,אני תמיד מרגישה בודדה,כי אף אחד (לפחות אלה שבחיים),לא יודע על מה אני באמת חושבת-אף פעם.
אני לא מאמינה שיש עוד מישהו בעולם שעליו אני יכולה לסמוך כמו שאני סומכת על עצמי.
זה אופי מחורבן כזה,מה לעשות?
אבל עם הזמן למדתי,שהחיים לא תמיד שחור או לבן.למזלי,מצאתי את האזור האפור שלי.
ולעת עתה,הוא בהחלט מספיק בשבילי.
אז אני ממשיכה לנסות להסתדר עם המשפחה שלי,מה שכולל עבודה רבה כדי שאני לא ארצח אותם בשנתם,ברגע של זעם.עוזרת העובדה שאני יודעת שגם הם לא בחרו אותי,אז לצערם גם הם נתקעו איתי לתמיד...
יום ראשון אני עושה טסט בפעם ה-5.תאחלו לי הצלחה.
שיהיה סופשבוע רגוע/פרוע... (מחקו את המיותר) 
ג'