מה כבר יש להגיד על אח שלי?
הוא תומך כשמכריחים אותו,הוא נורא אוהב לצחוק עליי,הוא מתקשר פעם בשבוע כדי לבדוק אם אני עדיין חיה,ואין צורך להגיע להלוויה שלי וזהו.בזה מסתכמים היחסים בינינו.
נכון שאומרים שאין דבר יותר חשוב מהמשפחה?
גם אני חושבת ככה,לכן אני מתעלמת רק מהם, כדי שירגישו מיוחדים.
נגיד אם ישאלו אותי איפה הייתי ללא העזרה והתמיכה של משפחתי,הייתי עונה ללא ספק,שבמקום הרבה יותר טוב.
זה כמו שאח שלי אוהב להגיד: "אם מישהו אחר יעשה לך משהו,אני ארצח אותו.אבל לי מותר לעשות מה שבא לי.אחרי הכל-אנחנו משפחה".
בדיוק.ואחרי הכל,מה אני למשפחה שלי,אם לא בדיחת קרש ממש ממש ארוכה?
תבינו,אח שלי גדול ממני ב-12 וחצי שנה.מה שאומר שכשאני עליתי לכיתה א',הוא התגייס.התחתן כשהייתי בת 12.
וקרוב המשפחה היחיד הנורמלי שלי,האחיין,נולד כשהייתי בת 15.
והעובדה שאני כבר דודה,גורמת לי להרגיש כזאת זקנה.
הסיבה היחידה שאני מודה בקיומו של אחי,היא שהוא נורא מצחיק אותי לפעמים.
ככה הגעתי למסקנה שזוהי תכונה שמאוד חשובה לי בכל מי שאני מכירה.
כי כל מי שלא מצחיק אותי-משעמם אותי.
הסיבה היחידה שאחי מודה בקיומי,היא שהוא כל הזמן צריך ממני משהו.
רוב הזמן זה עזרה ותיקון המחשב,וזה לא שאני ממש מבינה במחשבים.פשוט לעומתו-אני גאון.
יש לי משפחה מאוד עצבנית,לכן כשאחד מבקש מהשני משהו,והשני לא מסכים,זה כמו הכרזת מלחמה.
ואז כולם מתחלקים לשני מחנות,עד שהסכסוך ייגמר,מה שלוקח כל פעם כמה שבועות,ועד אז סכסוך חדש מתחיל.
מה שאומר שמשפחתי תמיד נמצאת במצב של מלחמה.
והוריי עוד תוהים איך יצאתי כזאת...
אבל בכל מקרה,לצערי הרב משפחה לא בוחרים,וגם לא רוצחים,אלא נתקעים.
אז אני מקדישה את חיי למציאת משפחה חדשה שתאמץ אותי.
לכל המעוניינים,ליצור קשר עם צער בעלי הילדים.
בהקשר ממש לא קשור,מחר אני מתחילה עבודה חדשה בתל-אביב,נראה כמה זמן אני אחזיק מעמד הפעם.
ודרך אגב,בצבא כולם מניאקים...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
LiGa