Waiting For The Worms

טוב, אז החלטת להפרד ממני. ואני מרגישה כלכך אשמה. כאילו דחפתי אותך לזה, העמדתי אותך במקום עד שתגיד לי את הדברים האלהף, גם אם אתה לא מאמין בהם- גרמתי לך להאמין בהם. למה למה למה אני תמיד עושה את זה? למה אני תמיד דוחקת אנשים לפינה עם קלשון עד שהם יגידו את מה שאני לא רוצה לשמוע?

אני באמת חושבת שאמא שלי צודקת, לאורך תקופה ארוכה אנחנו חפשנו בעיות איפה שלא היו בעיות- ויצרנו אותן ככה. יותר נכון אני חפשתי. ועכשיו אני מתחרטת על זה כלכך.

אני שוב דוחקת, דחקתי אותך לפינה, ועכשיו אני משלמת על זה....

כי גרמתי לך להתייאש ממני ולא לאהוב אותי כבר.

כמו כולם.

כבר הרבה זמן שאני ואתה לא מדברים כמו שצריך. ככה בקושי, השיחה לא משתחלת בתוך הלו"ז היומי הצפוף. וכשהיא כן קורת- אין מה לומר פתאום.

ואני פתאום לא מרגישה שזה כלכך חסר לי, הלדבר איתך.

ואני פתאום מרגישה כזה ריחוק, שלא מרגיש לי נוראי כלכך, ואני כבר לא יודעת מה לחשוב.

מפחיד אותי לחשוב על זה.

אני מרגשה צורך לסנן אותך פתאום, ולא לדבר איתך, לגרום לך לרדוף אחריי.

אני מרגישה שאני לא רוצה לדבר איתך, שאין לי על מה, ושאני לא צריכה את זה.

מה, זה הסוף?