בלוג חדש ..
אני לא כל כך יודעת איך הולכים פה העניינים , אבל לפי מה שהבנתי אנשים באים לפה כדי להתלונן על החיים שלהם ...
וכן , גם החיים שלי נדפקו ובאתי לבכות עליהם פה ...
אני פה בגלל שאני רוצה לבטא את עצמי ...
כי אני רוצה להוציא את כל הרגשות שלי שאני שומרת בפנים ...
כי אין אף אחד אחר שיקשיב לי .
אין אף אחד בעול שאני סומכת עליו ... אין מישהו שאני יכולה לספר לו מה קרה לי , אין יל כתף לבכות עליה
יש ילדה אחת שהיא בעצם הגורם המרכזי לאומללות שלי, אחותי הקטנה .
אני יודעת שאתם אומרים לעצמכם עכשיו הפוסטמה הזאת מקנאה באחותה הקטנה , ואתם צודקים .
אני באמת מקנאה בה .
אני מקנא בזה שלה ההורים מעניקים חום אהבה ואמונה .
ולי הם בכלל לא דואגים.
אנחנו 5 אחים בבית , 4 בנות ובן אחד - הכי קטן .
אני ואחותי נולדנו וחיינו חיים מאושרים יחד רק שאחרי רק שאחרי שבע שנים ההורים שלי החליטו שבא להם עוד ילד .
ואחרי זה עוד ילד ועוד ילד .
בהתחלה זה היה כיף להיות משפחה מרובת ילדים , משחקים ביחד צוחקים .
עד שההורים שלי שחכו ממני והתחילו להתרכז בילדים הקטנים .
אני יודעת שלהם הם צריכים לתת יותר תשומת לב , בכל זאת הם ילדים . אבל גם אני לא ממש איזה בוגרת שיכולה לחיות לבד .
אני ואבא שלי לא מדברים כבר חודש...
זה לא מפריע לי .. כאלו , אני די שונאת אותו . די מאוד .
לפני חודש ... הייתי בדיכאון עמוק. זה היה בליל שישי שהיינו אמורים לעשות קידוש .
הייתי צריכה לקום לסדר את השולחן , ופשוט לא היהי לי כח לצאת מהמיטה . בכיתי שעות על החיים שלי.
בכיתי ותהיתי למה דווקא לי יש את ההורים האלה.
ההורים שלי קראו לי לסדר את השולחן , ולא רציתי שהם יראו אותי בוכה, אז כל פעם שהם קראו לי אמרתי טוב טוב ונשארתי במיטה.
ובאמת שהתכוונתי לבוא לאכול שפוט חיכיתי שהנפיחות בעיניים שלי תרד כדי שלא יראו שכיתי .
אבא שלי התעצבן התחיל לדפוק על הדלת כמו משוגע ואיים שישבור אותה עם אני לא יפתח אותה .
קמתי ופתחתי אותה בפחד בידיע שמשהו יקרה.
הוא התפרע שם כמו משוגע התחיל לשבור דברים בחדר .
האו במיוחד ניסה לשבור את המחשב . כי הוא חשב שנשארתי בחדר בגלל שהייתי על המחשב .
אני נסיתי להתרחק ממנו כמה שאני יכולה וצעקתי לאמא שלי, שגם הייתה בחדר , שתנסה לעצור אותו .
אבל היא לא עשתה כלום אחרי שהוא יצא מהחדר היא עוד מעזה להגיד לי בואי לאכול עכשיו .
ואבא שלי אמר שאני לא יבוא שאני ישאר בחדר .
היא יצאה מהחדר ורצתי לנעול את הדלת. ולא הפסקתי לבכות . פשוט שכבתי על הריצפה בחוסר עונים.
אחרי אותו יום שישי אני לא יצאתי מהחדר שלי .
בדרך כלל אחרי בית הספר אנחנו צריכות לסדר את הבית אני ואחותי הגדולה . ובגלל שלא יצאתי מהחדר לא סידרתי .
אחרי שבוע רציתי ללכת עם חברות שלי לקניון וביקשתי מאמא שלי כסף היא אמרה פתאום שאת צריכה משהואת מדברת איתי .
אמרתי לה אני ישטוף לך את הבית . והיא אמרה לא . ואחחותי גם כל היום בחדר שלה ואף אחד לא מתלונן על זה , וכשהיא רוצה כסף היא מנקה את הבית.
אבל אם אני יעשה אותו דבר זה לא יהיה בסדר. זה יהה ניצול .
התחלתי להיות אלימה לאותה אחות קטנה שדיברתי עליה. להציק לה לקלל אותה להעיף לה כאפות מידי פעם .
ופשוט התסתובבתי בבית ושתקתי .
אמא שלי ניסתה להראות סימן של אנושות והושיבה אותי לשיחה.
היא שואלת אותי : " מה קרה ? "
אני :" מה קרה ? "
אמא : " למה את מתנהגת ככה ? "
אני : " איך ככה ? "
אמא : " ככה ההתנהגות שלך את כל הזמן מסתגרת בחדר שלך , אם את יוצאת ממנו זה רק כדי להרביץ לאחותך , כל הזמן מדברת בטונים"
אני : " למדתי ממכם , להרביץ לדבר בטונים "
אמא : " מה עשינו מאותו יום שישי בקושי החלפנו מילה , את בכלל לא מבינה מה עשית נכון ? "
אני : " נכון אני לא מיבנה מה עשיתי ! "
אמא : " כשאת את לא באה לאכול איתנו את מראה שאת אל מכבדת אותנו "
אני : " לא משנה מה אני יעשה שום בר לא יצדיק התנהגות כמו שלכם ! "
היא חושבת שמה שהיא עושה זה יעזור לי .
היא אומרת לי שמה שאני עושה לאחותי הקטנה זה יהיה לה טראומתי בעוד כמה שנים .
אבל היא לא חושבת שמה שהם עושים לי עכשיו יהיה לי טראומתי .
היא גם מילמלה משהו על זה שאני חושבת שאני ברמה שלהם , כאלו הם רמה מעלי.
לחברות שלי יש ישנאה משוטפת משלהם לילדה מסכנה עכשיו. וכל הזמן שהם אומרות אני שונאת אותה , אני אומרת להם שלהגיד אני שונאת אותה זה קצת קיצוני ... כי יש הבדל ביןן בעצבנת לבין שנאה .
ויש הרבה אנשים בעולם שמעצבנים אותי , אבל רק את ההורים שלי אני באמת שונאת.
לא פעם ולא פעמיים עברה בי המחשבה להתאבד. אבל אני יודעת שאם אני ימצא את עצמי במצב עם סכין ביד או על גג בניין גבוהה ,
לא יהיה לי את האומץ .
וחוץ מזה אם אני יודעת שכשאני בחיים , ההורים שלי סובלים , פרנציפ אני ישאר בחיים .
גם רציתי לברוח , והייתי בורחת , אם היה לי לאן ללכת.
אז ... זה החיים שלי . ולמרות כל מה שעובר עלי , אני תמיד מנסה להיות אופטימית ...
אני יודעת שיום יבוא , והם יסבלו כמו שאני סובלת .
אני מאמינה ב ק א ר מ ה .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
