בילדותי הייתי מבלה את יום כיפור עם אבא בבית הכנסת. אחר כך עברנו דירה ואבא נפטר ואת ערב כיפור ביליתי עם חבר חדש. זאת הייתה הפעם הראשונה שיצאתי לשוטטות ברחובות העיר. גיליתי את החג הכי מיוחד בעולם. לטלויזיה היה בקושי ערוץ אחד ואת הוידאו עדיין לא המציאו. אזרחים באלפים יצאו אל הרחובות הריקים ממכוניות. כל העיר מדרחוב אחד ענק. שוטטנו מהלך שעה לבקר חברה שעברה דירה וחזרנו ובכל מקום וכל הזמן אותו המראה. רחובות שוקקים ילדים ומבוגרים, כולם נינוחים ושלווים. כמו יום העצמאות אבל בלי הפטישים, המוסיקה והזיקוקים. כבישים פנויים ממכוניות מזמינים לא רק רוכבי אופניים מכל הגילים (גם את הסקייטבורד עדיין לא המציאו) אלא ילדים אוחזים בגירים ואבני סיד לבנות מקשטים את כל הדרך בשטיח גרפיטי אחד ענק. שנים אחר כך כשהזדמנה אלי אורחת מחו"ל. לא יכולתי להציע לה בלוי ישראלי ויחודי יותר. אין דבר כזה בעולם.
מדוע לא יבוא פורים פעמיים בשבוע? פורים?? מה פתאום פורים? רק כיפורים! מוכן לעשות עסק עם הדתיים ברגע זה. תכפו עלינו כל שבת יום כיפור שכזה, ללא מטוסים ומכוניות, ללא רדיו וטלויזיה, ללא חנויות ומקומות בלוי. מדינה סגורה. אבל בתנאי אחד. לא על חשבון החופש של יום השבת. תנו לי בתמורה יום חופשי בשבוע וקחו את השבת. עשינו עסק?
החיים בכפר כופים היום נתק מהציווילזציה העירונית ומציעים שנוי ברגלי החג. היום עצמו הוא היום המושלם. יום של לא כלום. ללא רעש וריח מכוניות. ללא רעש אלקטרוני. ללא רעש חדשות. בתוך הבית, שומעים רק את הרוח הנעימה וציוץ הציפורים. זה הכל. מעל לכל, היום הזה מראה כיצד הדברים יכולים להיות. כיצד הדברים צריכים להיות. יום הדוגמא הטובה.
ביום כזה אני מגלה עד כמה אני אוהב להיות חתול. סדר יום של קצת מכל מה שבא לך. קצת לאכול. קצת לקרוא. למצוא מקום רך ונח ולהתכבל לתנומה קלה. לקרוא עוד. לשתות משהו ולעבור למקום אחר. להתמתח. להיות חתול שהולך את עצמו.
מוצאי.
בטלוויזיה.
מהומות בעכו.
אני לטובת היהודים.
אחר כך סרטים על המלחמה ההיא.
הטעם שנשאר בפה הוא של הביס האחרון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
